אני מניחה שרובנו כבר הספקנו פעם או פעמיים לפחות להכנס אל תוך הנשמה במדיטציה מוסדרת או בדמיון מודרך. חשיבות המדיטציה ברורה. השקט הזה משאיר אותך בתחושה של נקיון פנימי. האדם נכנס פנימה ומטייל עם עצמו במסע אל השקט. אני עושה זאת רבות (לבד) ובהחלט ממוקדת.
ובכל זאת יש לי וידוי.
כאשר אני נכנסת אל תוך ראשי במדיטציה מוסדרת אני מתבוננת, מקשיבה ומגלה לתדהמתי
שהראש שלי מלא במליון מחשבות בג'יבריש שמתנפצות האחת אל תוך השניה.
וזה הולך ככה...
כולם מטיילים אל נהר כחול, מקור מים מפכים, שומעים את שכשוך המים והקולות של גילוש מתחילים להשמע:
תכניסי את הרגל למים, לא אל תכניסי את הרגל למים, תראי את המים איזה כחולים הם, בטח הם עמוקים, רטוב, את אוהבת רטוב, כחול, את אוהבת כחול. לא את לא רוצה להרטיב את הבגדים, מה עכשיו תתפשטי? מה פתאום תתפשטי, מאיפה הבאת את זה האנשים האחרים נכנסים למים? למה את לא נכנסת למים? מה זה אומר שאת לא נכנסת למים? מים? מה פתאום מים עכשיו. ים אני רוצה ים. באמת מזמן לא הייתי בים. אולי מחר אני אלך לים? אומרים שמחר ירד גשם.
וזה מצחיק אותי. הקולות של גילוש ואני מקשיבה להם, מחבקת אותי באהבה סולחת לי על הכל ותוך כדי אני צוחקת וזה מרגיש לי טוב.
ונשמע קול מרגיע מבחוץ שמזמין להמשיך ללכת. אני נושמת לרווחה מתרחקת מהמים אל תוך השדה הפורח והיפה מגיעה אל דלת שנפתחת ולאחריה נפתחת עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת והכל בתוך הראש שלי שמזמן שכח איפה הוא נמצא ולמה.
הכל בעיניים עצומות, מקשיבה לעצמי, מזמינה את השקט מזמינה את עצמי אל הערסל בבית, שם השקט נמצא, ללא כל הזמנה מיוחדת.
ואני שואלת אתכם מה קורה אצלכם במדיטציה? מה עובר לכם בראש?
חופש נפלא ורגוע, גילה
|