כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המאורה

    היה עסקי נשאר אישי.

    0

    הקבר

    13 תגובות   יום שלישי, 14/10/08, 22:02

    זהו הסיפור הכי קצר שכתבתי. קצת על החיים ועל השאיפות שיש לכולנו לטיפת מיסטיקה שתפתור בעיות.

     

    קניתי לי קבר, או "חלקת קבר" בלשון מקובלת ואתם בטח, מתפלאים. ''

    אם תקשיבו היטב ותבואו לראות, תראו שמדובר בקבר אמיתי ומשובח בעלות 65 אלף ש"ח -שכה אחיה, על המצבה רשום במפורש שזה קברו של יונתן אלפי, כלומר אני.

    אתם בטח תוהים מדוע לקנות קבר מושלם ומאובזר, עם כל התוספות היוקרתיות, מעוצב בשיש איטלקי מפוספס, ומעוטר בגדר פליז חסינת חלודה, המרוקעת לדפנותיו. ובכלל, מדוע לבצע חריטת לייזר תלת מימדי,, בהם מופיעה תמונתי מגיל 30, עת חזרתי מהודו, ונראתי כמו נזיר בודהיסטי - עם זקן דליל, לחיים שקועות, וראש מגולח.

    בכל מקרה, עניין חריג זה עורר תהיות רבות גם אצל אחרים ועל כך תלונתי, שבסופו של דבר, על חשדנות זאת נאלצתי לשלם שוחד, ולכתת רגלי הלוך ושוב, עד שהצלחתי להשיג לי קבר משובח, במקום הכי IN באזור השפלה. מקום ממש אקסלוסיבי עד כדי חשש ליחודו. לכן לא אפרסם את שם בית הקברות הקטן המוצל בעצי יער לא רחוק מתל אביב.


    הכל התחיל, מפגישה עם אינדיאני זקן בנאוודה, בן לשבט הנאבחו.

    הזמנתי אותו לבירה, והעלתי את מחוג האלכוהול בדמו, לאזור הפטפטני.אז, הוא פטפט ארוכות, ואני סתם יושב משועמם בסלון ריקודים, ליד הבר, נח מטיול יום באגם פול, ונהנה מרגע של ליהוג טהור. אינני יודע איך, הגענו אלי, והתחלנו לדבר על צרותי. משהתלוננתי רבות, אמר לי הזקן " אתה יכול לקבור את צרותיך !"

    לא הבנתי, והתעלמתי, אבל הוא קלט את בורותי במנהגי הקבורה של הנאבחו, וישב והסביר לי במשך שעה ארוכה איך קוברים צרות. בתחילה חשבתי שהאלכוהול קובר את צרותיו, והתייחסתי בליצנות לדבריו, אולם משהאריך ופירט, הזדקפו אוזני ונהייתי מאוד מחודד ושוב. התרשמתי עמוקות, וקניתי לו עוד בירה.

     

    משחזרתי לארץ, חטפתי עיקול על רכבי, מצד העיריה, ופורצים גנבו את כל תכולת דירתי. עם הצרות החדשות, מייד, התנערתי וניגשתי לפתור את הבעיות. ביקשתי המלצות, ובסוף בחרתי את בית הקברות המתאים. זה לקח לי שלושה חודשים והרבה מזומנים, עד שקיבלתי את האישור המיוחל. המתנתי כשבוע שיציקת הבטון תתקשה היטב, ואז הצבנו את המשטח שיש המיוחד, מקובע לשני צירי מסילה, עשויים פליז צהבהב, ולו סגר סודי, בו יש את חור המפתח המיוחד.

     

    עוד באותו יום בו קיבלתי את מפתחות קברי, בשעה שתיים בלילה בדיוק, עמדתי מוכן מול הקבר הנאה שבלט באפלה.מסביב.  רק רחש צרצרים נשמע והירח כבר נסוג לכיוון מערב - מודיע, שהזמן הנותר לא רב. החלקתי את הסגר הסודי, ותקעתי את המפתח המיוחד במקומו. לשון המתכת נעתקה ממקומה, ודחפתי את משטח השיש השוקל 280 ק"ג כאילו היה תריס חלון משומן.הצצתי מסביבי בעצבנות, ורק רעש מנוע מתרחק נשמע בכביש שמעבר לגבעה. נכנסתי לקבר וסגרתי את עצמי בתוכו. חול הים הרך אותו מלאתי בחלל הבור היה יבש ונעים - נשכבתי על גבי עוצם עיני, ופורק את צרותי מעלי.

     

    התעוררתי אחרי שעות מבוהל, ולקח לי דקה להבין היכן אני. לא ידעתי מה השעה. פתחתי את הקבר בבהלה, ואור מסנוור חדר. מייד זינקתי החוצה. לשמחתי אף אחד לא היה בבית הקברות. נעלתי את קברי, וחזרתי לביתי שמח, מאמין כי צרותי נקברו עמוק. ליתר בטחון עברתי על כל הרשימה של הדברים ששיננתי לעצמי, מסעיף בניית הקבר, דרך המיקוד העצמי בצרותי, ועד תהליך השינה בקבר, הכל בוצע כהלכה, כל מה שנותר זה לשמור על הקבר סגור, כמו בהוראתו האחרונה  "הקבר חייב להיות נעול כל הזמן,.. למעשה עד שתמות". מה שנותר זה לבדוק אם זה עובד.

     

    חלפו יומיים, ולהפתעתי מנהל המחלקה שלי, קודם בתפקידו ונסע לנהל את הסניף בדרום אפריקה -  היה זה הוא האיש שמנע ממני קידום במשך ארבע שנים.  כך, יצא ששבוע אחרי מונתי למנהל המחלקה. העניינים התחילו להסתדר והייתי מאוד מאושר. התחלתי לבדוק את רשימת צרותי, וגיליתי שהיא הולכת ומתפוגגת - הזקן שבדירה ממול הועבר לבית חולים לזקנים, השכנה מלמטה הלכה לעולמה והאוטו הישן נמכר כשקיבלתי מכונית צמודה מהעבודה.  היום הכי מאושר היה, כשגיל בן דוד, פרסם הזמנה לחתונתו. כולנו שמחנו, למעט מיכל, שנראתה כמו אחת שחרב עולמה עליה.היא לקחה חופשה להפרד סופית מחלומה על כיבוש גיל הרווק, ואני ניצלתי את ההזדמנות, לקבוע איתה פגישה.להבדיל מפגישות קודמות, היא נראתה פחות מעורפלת, מאוד תכליתית, והגענו למיטה תוך שעה. העסק התקדם כמו בספרים, וכמו שאומרים - האהבה החלה לפרוח, ובסופו של דבר התחתנו. 

    החיים נראו נפלאים, כשגיל עזב לחברה אחרת - הלחץ הנפשי ירד, ואפילו קודמתי לסגן מנהל אגף ברעננה, מה שאפשר לאישתי לעבור למחלקתי הישנה, ולעזוב את תפקידה הקודם אותו לא אהבה.

     

    כך חלפו השנים המיוחדות והנעימות, ולא שכחתי לבקר את קברי... כן זה המקום בו השתנו חיי לטובה.

    קבר נאה ומשובח, ואני גאה בו עד מאוד. שיחי הרוזמרין ולאבנדר גדלו ועוצבו, שיח הוורדים הארגמניים התנשא לגובה ראשי והיה תמיד מלא בפרחים רחבים וריחנים. אפילו, קבעתי לידו שלט קטן בו התרתי לקטוף פרחים. הייתי מגיע, ממלא את מיכל המים, דורך את קפיץ השעון, מנכש עשבים שוטים, מגזם ענפים מתפשטים, ושומר על קברי מצוחצח. יותר מזאת, מכיוון שאהבתי את קברי וחיי היו מדושנים מעונג, קניתי בית בכפר סמוך, אפילו רכשתי חלקת קבר צמודה, מבלי ידיעת אישתי, שהרי בית הקברות הנפלא הזה הינו פינת חמד מופלאה שראויה לקברי אנשים מכל הרמות והשכבות. כך התנהלו החיים בניחותא, ונהנתי מהקשר החדש והמופלא לקברי.

     

    הזמן חלף לו וילדי גדלו והפכו לנערים בריאים היכולים לדאוג לעצמם, ואישתי נהנתה יותר מחייה, וזמנה הפנוי גדל. היא הפכה לאישה חטובה וצעירה, בעזרת מכון הכושר בו ביקרה, וניתוח פלסטי להגבהת החזה אותו יכולנו להרשות לעצמנו כשכירים מוצלחים ומתקדמים. ואני, שנהנתי מחיי חסרי הדאגה ומקידום למנהל החטיבה התפעולית של החברה, לא מצאתי שום פסול ודאגה, למעט דבר אחד וזה קברי, שנראה לי מופקר ומרוחק כל העת.אם בתחילה ביקרתי את קברי פעם בחודש, לתחזוקה שוטפת, הרי שבעונת הקיץ הייתי דואג יותר, והולך כל שבוע, שמא התקלקל מנגנון ההשהיה, שמא מישהו שבר צינור - באמת, הרי ידוע שבקיץ הימים ארוכים יותר, ויש זמן רב לאנשים להסתובב במקומות מוזרים.כך יצא שבאותה עונת קיץ  חמה מאוד הדורשת השקיה מוגברת, התחלתי לבקר בו פעמיים בשבוע, יושב הייתי שעה קלה ביום שישי אחרי הצהרים, וביום שני בערב, הייתי עובר בדרכי חזרה מהעבודה רק כדי לוודא ששום דבר רע לא אונה לו. הייתה זאת דאגה קפדנית ומועילה שהטיבה עם קברי ובאמצע הקיץ פרח הוא לתפארת. גם בעונה האביב החדשה, החלטתי להתקין מערכות אוטומטיות, שתדאגנה לטיפוח חלקת הקבר הפורחת. עתה שהכל היה בשליטה, והמערכות היו חשמליות ואוטומטיות חשבתי שאהיה רגוע יותר, וצמצמתי את ביקורי לפעם בשבוע. אלא שלפעמים הגורל מתעתע בנו, ואתרע מזלי לגלות את צילום קברי המופיע על מגזין אדריכלות ונוף. מסתבר שהעניין של חשיפת קברי לעיני הציבור גרמה לי לחשש מחודש לגורלו, אם כי גם תחושת גאווה מסויימת. מייד באתי לבודקו, כמעט כל יום, לראות כי המבקרים לא השחיתו בו דבר - הייתי בודק ובוחן אותו מכל כיווניו.יתרה מזאת, עתה שמבקרים רבים מגיעים אליו במיוחד, מן הראוי היה להקפיד על טיפוחו. 

    ואני, אחרי ההשקעה כל כך הרבה, חשתי שמיציתי את כל הדרכים לשמירת קברי. אלא, שתאווה מוזרה החלה לחלחל לחיי באותם ימים. קשה להסביר את זה, אבל אפשר לומר כי התאהבתי בו - ממש עד רצון לחבקו ולנשקו, כאילו קבורה בו נשמתי האהובה. הביקורים תכפו בתדירות מדאיגה, עד שלילה אחד, הגעתי אליו, ונשכבתי עליו, מביט בשמיים השחורים. היה זה רגע בו הרגשתי רגוע לחלוטין לגבי מצב קברי. אולם, אחרי שעה קלה של שכיבה על הקבר, מביט בשמים היפים, הרגשתי עיקצוץ קל, כמו אות אזהרה.

    הרגשתי איך דאגה מחלחלת לעורפי. משום מה, התהפכה עלי דעתי, וחשתי כי לא תנוח עלי דעתי, אלא אם אפתח אותו, ואשכב בתוכו שוב.ידעתי כי זה אסור - וכמו שנעלמו צרותי, כן כך הן יכולות לחזור שוב. מייד ברחתי משם נשבע שאמנע מלעשות טעות זאת. יותר מזאת, חשבתי שאולי הקשר המהודק שלי לקבר צריך להתרופף בדחיפות, וכדאי שאוריד את כמות הביקורים בבית הקברות.

     

    כך חלפו להם חודשים, ואני רזיתי מאוד. יצאתי לחופשה על חשבון העבודה, בה נסעתי לאיטליה למשך שבועיים. הייתה זאת חופשה גרועה ביותר, בה הרגשתי מבודד לחלוטין. אולי ואם הייתי מצרף את משפחתי היה המצב שונה, אולם דווקא במקרה זה התערב הגורל וסידר לי את הנופש על חשבון כנס חברות אליו קיבלתי הזמנה מתוקף תפקידי.דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי זה לבדוק את קברי. הייתי מטורף. לקחתי איתי את המפתח, ולא המתנתי לאישתי שתחזור מהעבודה. פשוט נסעתי לבית הקברות והתייצבתי מולו.דמעות נשרו מעיני כשראיתי את ההזנחה הפושעת אותה עבר הקבר בחודשיים האחרונים.  הדבר גרם למעשה טירוף - מתוך כעס ונקמה, החלקתי את המפתח למקומו, ופתחתי את קברי. שכבתי בתוכו, כשמכסה המצבה פתוח. הרגשתי שהרגיעה חוזרת אלי, והכל בסדר. ידעתי כי משהו קרה. קמתי ממקומי, ונעלתי אותו שוב.בחנתי את עצמי והרי זה פלא, הפעם הוא נראה כמו כל קבר אחר.

     

    צעדתי למכוניתי רגוע להפליא, מתעורר לחיים אחרים, בהם לקבר לא הייתה חשיבות.

    בדרך עצרתי לתקן את הפנצ'ר, וחייכתי לניידת המשטרה שעצרה לבדוק את רשיונותי. לא ידעתי שאפשר למלא שלוש דוחות במפגש לילי עם שוטרי תנועה. ככה סתם, על איתות שלא בזמן, מרחק משולש מחזיר אור מהמכונית, וגם על דיבור סרקסטי, אותו כינה השוטר הפרעה לעבודת שוטר.בסופו של דבר, השוטרים הלכו והצמיג הוחלף. כשהתיישבתי במכונית גיליתי חתיכת גריז קטנה יושבת לי בחזית החולצה היקרה. הסתכלתי בה כמה דקות והתחלתי לצחוק. התחלתי לקרוא את תפילת הדרך ממחזיק המפתחות. מי יודע איזה צרות בכביש הדחיק גורלי עד יום זה. חזרתי הבייתה והצלחתי להגיע למיטה בשלום, לאחר שאישתי התישה אותי בשאלות במשך שעה ארוכה. סוף כל סוף, שכבתי בשקט ועצמתי עיני - מחר יתחיל יום חדש.


    לפני השעה שבע  בבוקר העיר אותי הטלפון, מזכירת המנ"כל התקשרה שאלה אם הכל בסדר ואם אוכל להגיע לישיבת הנהלה דחופה. חשתי סחרחורת, כמו תחושת נפילה או אסון מתקרב. מלמלתי בקול רועד כי אגיע בזמן. משום מה, עד שלא התיישבתי במכונית לא חשבתי על השלכות אירועי יום האתמול, נהפוך הוא, כל מחשבותי היו מופנות למתרחש כרגע במשרדי חברתנו. ידעתי כי החברה עומדת להימכר, ואפילו בעל מניות התקשר אלי לחו"ל לשאול אותי כמה שאלות - רומז לי כי יהיו שינויים בחברה בקרוב.

    מרוב מחשבות, תרחישים דמיונים ומדאיגים שרצו במוחי, לא שמתי לב למחוג הזמן שרץ במהירות בעוד ההתנועה שלפני ממשיכה לזחול, ממש עד פתח הכניסה לחניית העובדים. רצתי במהירות כשאני כבר באיחור של יותר מחצי שעה. פרצתי לחדר הישיבות וראיתי את יו"ר חבר המנהלים עומד ומדבר כשליידו יושב גיל בן דוד. 

    תוך שעה, הבנתי כי הכל מתמוטט סביבי. היו"ר הציג את גיל בן דוד כמנכ"ל החדש, והכריז כי יהיו קיצוצים נרחבים בחברה כדי לחלץ אותה מהמשבר של השנה האחרונה. גיל בן דוד קם ממקומו בטוח בעצמו וחייך לכולם. הוא אפילו קרץ אלי . כשהתחיל לדבר הבנתי שלא רק תפקידי בסכנה אלא גם מערכת המשפחתית שלי מאויימת. הוא הדגיש את חשיבות אגף המכירות בחברה בו עבדה אישתי והכריז כי החטיבה התפעולית שלי תאוחד עם חטיבת התשתיות. כשיצאתי הלום רעם מהישיבה, ניגש אלי גיל וטפח על שכמי. "אהלן יונתן, מה שלום מיכל?" לא זוכר מה מלמלתי לו כתשובה, אבל הוא מייד התנתק ממני וניגש ללחוץ את ידו של המנכ"ל היוצא.

    נכנסתי למשרדי, ולא הצלחתי להתרכז בכלום. את כל הטלפונים דחיתי, ונעלתי את הדלת.

    כל מה שהתרוצץ במוחי באותו רגע היה הפחד שאאבד את מיכל.

    אחרי שעה צילצל הנייד וראיתי שזאת אישתי. חשבתי שהיא תתקשר לשאול לשלומי או אפילו לברר מדוע יצאתי מוקדם בטרם התעוררה, אבל היא מייד צווחה בטלפון " אתה יודע מי המנכ"ל החדש?... לא תאמין, אבל זה הולך להיות גיל!"

    ניתקתי את הטלפון בנהמה וברחתי מהחברה. שחררתי את הסוללה מהטלפון, זרקתי את העניבה והמעיל למושב האחורי והתחלתי לנסוע. לא ידעתי לאן אני נוסע, רק אחרי כמה שעות מצאתי את עצמי עומד מול הקבר.

    חשבתי שמשהו יקרה שם, אבל הכל נראה רגיל וטבעי - היה זה גוש שיש סתמי הניצב מולי.

    היאוש אחז בי וניסיתי לדבר עם הקבר, אפילו התפללתי, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שאני כנראה משתגע, וחוץ משני מבקרים שהציצו בי מרחוק כנראה שאף אחד לא מקשיב לי.

    בערב התבררו מימדי האסון. כשישבנו לארוחת הערב היא ניסתה לנחם אותי, ומנסה להסביר לי שירידה לתפקיד סגן מנהל אגף לא כל כך גרועה. רק אחרי חצי שעה של שתיקה עצבנית שלי היא הפסיקה לדבר. הטלפון צילצל והיא ענתה. התעוררתי מתרדמתי והרמתי ראש מהצלחת בה לא נגעתי. הייתה זאת שיחה מיוחדת. אישתי אמרה " רק רגע " ויצאה למרפסת כשהיא סוגרת את הדלת אחריה.

    קמתי מהשולחן עצבני וניגשתי לעמוד קרוב כדי להקשיב. כל מה ששמעתי זה " כן! כן! תודה על האימון, אני אוכיח את עצמי בתפקיד.". לא הספקתי להתחמק והיא תפסה אותי עומד ומביט בה.

     

    ביום שישי טסתי לארצות הברית לאחר שיום קודם השארתי מכתב התפטרות על השולחן של גיל. אישתי ההמומה לא רצתה ללות אותי לשדה התעופה. היא הייתה מטורפת מעצבים, וכל הזמן יללה שהשתגעתי ושאני הורס את המשפחה.

    לי לא היה איכפת. כל מה שרציתי זה להגיע לנאוודה במהירות, ולתפוס את האינדיאני. הייתי בטוח שיש לו פיתרון לעניין.

    בנמל התעופה בלוס אנג'לס גיליתי כי המזוודות שלי עושות דרכן לשיקגו, וכי אאלץ להמתין יומיים להגעתן. לא המתנתי, טסתי ללאס וגאס משם השכרתי מכונית. הגעתי באמצע הלילה לעיירה הנידחת שעל אגם פול ושכרתי חדר במוטל. הצלחתי בסופו של דבר לישון כמה שעות . קמתי בבוקר מאושש ולאחר כוס קפה אמריקאי מגעיל וסיגריה התחלתי לחפש את האינדיאני.

    מסתבר שהאינדיאנים המקומיים חוששים מחקירות זרים, וכל זר השואל שאלות נתפס אצלהם כסוכן אף בי אי. למרות שידעתי את שמו ולמרות שהעיירה הזאת מכילה לא יותר מחמש מאות תושבים, לא הצלחתי לאתרו. למחרת עשיתי סיבוב נוסף כמעט בכל מקום בעיירה - עובר מחנות לחנות וממשרד למשרד. אפילו אצל הרינג'רים והשוטרים ניסיתי לחפשו, אבל אף אחד לא סיפק לי כיוון.

    הייתי מיואש, אבל החלטתי להישאר שם עד מועד הטיסה חזרה לישראל.

    רק בערב יום שני הרמתי טלפון לישראל. בני הבכור היה בצד השני, וסירב לדבר על אימו. משום מה הוא נשמע מאוד בוגר בטלפון, ומאוד אמפתי. רק אחרי שיחה של עשר דקות הבנתי כי הוא מנסה לדובב אותי כמצוות אימו.

    ביקשתי שימסור את אהבתי לכולם, ושאני אתקשר למחרת.

    היום השלישי היה מייאש יותר מקודמיו ואחרי הצהרים הלכתי לבר סמוך לאולם הריקודים בו פגשתי את האינדיאני לפני שנים. האולם ריקודים נסגר לפני שנה ועתה בכל העיירה המחורבנת הזאת נותרו שני מקומות בהם ניתן לשתות. אחרי שקברתי את עצמי בשלוש כוסות בירה, וממש כשחשבתי לעזוב יד נגעה במרפקי. הצצתי מופתע וראיתי אינדיאנית נמוכה מציצה ברצינות.

    "אני שמעתי שאתה מחפש את אבי." אמרה ברצינות ובסקרנות.

    נשמתי כמעט פרחה, ומייד הצעתי לה לשבת לידי ולשתות. היא סירבה לשתות אבל טיפסה על המושב שליד הבאר ונשענה על הדלפק כדי להאזין לי. התחלתי לספר לה כיצד נפגשתי עם אביה, ועל מה דיברנו. ניסיתי לאמת את עובדת היותו אביה והיא הנהנה ואמרה כי אכן מדובר באביה ככל הנראה.

    המשכתי לספר על היותו דמות חשובה עבורי, וכי כל מטרת בואי היא להיפגש איתו ולהתייעץ איתו.

    היא חייכה בנעימות, ושאלה אם ארצה לבקרו? השבתי בחיוב וזינקתי מהכיסא.

    עלינו על הטנדר שלה, ותוך דקה הבנתי את גודל האכזבה המצפה לי. נכנסנו הישר לבית קברות וחנינו במרכזו.

    כמו שיכור, פסעתי אחריה כשהשמש השוקעת נחצתה על ידי קו האופק ההררי. לא ידעתי למה אני הולך אחריה - הרי מה הטעם?

    ניצבנו מול מצבה קטנה עליה היה רשום בקצרה שמו, ותאריך ימי חיו. 

    "אני מקוה שעכשיו תרגע ותוכל לחזור לארצך אחרי שמצאת את מה שחיפשת"

    בכיתי, והתיישבתי שבור מול הקבר.  למרות שניסיתי להתאפק לא יכולתי לעצור את אנחות השבר כשסיפרתי לה עד כמה אני נואש.

    היא שמעה את כל מסכת צרותי האחורנה והנהנה בצער. כשהסברתי לה שעתה אני לא יודע מה לעשות הציצה היא בהשתוממות ואמרה " אני לא מבינה מדוע אתה חושב שאבי יכול לעזור לך?"

    אותו רגע חשבתי שהיא מטומטמת או מנסה להתמם.

    היא הניחה את ידה על כתפי והתיישבה לצידי."אתה זוכר שראית את אבי הוא היה שיכור, נכון?"

    הנהנתי בתשובה.

    "אם שמת לב הייתה לו תותבת על היד, נכון ?" 

    קצת הופתעתי, אבל התחדד זכרוני, ואכן הייתה לו יד שמאל מפלסטיק.

    " אבי היה גם חולה מסרטן ריאות שנים רבות, כך שחבילת הצרות של אבי הייתה מרשימה לא פחות. אם הוא היה יכול לסייע לך מדוע הוא לא סייע לעצמו? אתה מבין?"

    הייתי המום ושתקתי דקה ארוכה. 

    "אני מציעה שתחזור לישראל ותנסה להתמודד עם הצרות" 

    סירבתי לקבל את תשובתה, סירבתי להאמין לה, אבל אותו רגע צילצל הטלפון בכיסי.

    על הקו הייתה אישתי.

    "הי" היא אמרה בלחש.

    "הי" עניתי בעודי מוחה דמעות, ומביט בשמים האדומים מעל האגם.

    "איפה אתה?"

    "בנאוודה" אמרתי אוטומטית ואז הוספתי בהתרסה "גבעה קטנה מעל אגם פול, יושב עם אינדיאנית ומביט בשקיעה"

     היא שתקה וספגה את המידע. הייתה לי הרגשה שהיא תתפוצץ עלי באותו רגע, אבל במקום זאת היא שאלה "השקיעה יפה?"

    "כן!" עניתי מופתע.

    "והאינדיאנית יפה?"

    "לא לטעמי." נשברתי וצחקתי.

    "מתי אתה חוזר?" שאלה בקול לוחש ומזמין.

    הרגשתי שאני מתמוסס, ומתגעגע עד כאב אליה.עשיתי חשבון מהיר בראש ואמרתי "תוך 30 שעות, מותק"

    האינדיאנית שלידי קמה ממקומה, ואני אחריה אוחז בטלפון.

    "אני מחכה, תחזור מהר."

    "אני כבר בתנועה" אמרתי וראיתי את חיוכה של האינדיאנית העומדת ליד הטנדר.

    "מה קורה בארץ?" שאלתי 

    "מתגעגעת,... אהה, וחדשות מעניינות בעבודה, מחפשים מנכ"ל חדש" אמרה כשהיא מעודדת, ואני רציתי לזנק במקומי בטנדר ולשאול מה קורה עם גיל, ולמה? אלא שאותו רגע הבנתי שזה לא חשוב. החשוב בדבריה היה כשאמרה "מתגעגעת."

    "מתגעגעת אלי?" ניסיתי לזכות בעוד כמה מילות אהבה ממנה.

    "כן !" אמרה בגמגום מכוון, מנסה למתוח את את המילה ככל האפשר, ואני חייכתי לעצמי בתענוג.

    הבטתי מבט אחרון בתלולית העפר והצלב הלבן - "ממש לא בר השוואה לקבר שלי. אבל, אולי, גם זאת דרך לקבור את הצרות"

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/10/11 21:46:
      היחיד שחרוט בזכרוני..
        24/9/11 20:34:
      סיפור מעולה ומעניין מאוד :)
        16/9/11 06:45:
      מעולה. כתוב היטב. קראתי בנשימה אחת. אשוב בהמשך *
        21/7/11 20:43:
      מיוחד, מקורי, מרתק וגם מעניין.
        21/7/11 13:46:
      מתחת אותי עד הסוף.סוף טוב הכל טוב.נשמתי לרווחה
        27/11/10 14:39:
      אתה צריך להוציא ספר עם סיפורים קצרים, סנייק.
      רומאנים ארוכים יש הרבה שיודעים לכתוב - סיפורים קצרים - זו אמנות... פושקין ידע... רוברט לואיס סטיבנסון... אדגר אלן פו... היו עוד כמה... ואתה.
        16/10/08 00:09:


      קיבלתי החלטה לתת לעצמי הזדמנות נוספת להתמודד עם החיים כמו שהם.

      נפלא!

      בדיוק כמו שאתה יודע!

      <כבר כוכבת על ידי בפוסט אחר, כך שאחזור לככב>

       

        15/10/08 19:13:


      ברוך השב לחיים ולמציאות הוירטואלית

      מקווה שלא תחוש שאתה פה בקבר

        15/10/08 18:46:

      תודה  לתגובות, ובמיוחד לאלה שהועברו בפרטי, ועזרו לי קצת לשפר את המקום בו היה נזקק לשיפור.

       

        15/10/08 18:20:

      התגעגעתי.
        15/10/08 17:37:

      חביב מאוד. חסר קצת ליטוש לשוני.

      מצויין!
        14/10/08 22:30:

      אחד החביבים עלי!

       

      ותשים גם ת'סיפור על ההוא שהיה מפרק לכולם ת'עצמות.. :-)