לבי, הגיגיי.
ליוויתי את אמי במלחמתה בסרטן,
את המטען - פרקתי כאן.
וחוץ מזה מתגנבים להם קטעים אחרים ממסע חיי.
פוסטים פופולאריים
-
i've got demoted
10/1/09 | 357 צפיות
-
שנה
1/9/08 | 399 צפיות
-
אז מה נהיה?
18/3/08 | 765 צפיות
-
זעם
28/8/08 | 787 צפיות
-
יום הולדת שמח דרלינג!
19/5/08 | 814 צפיות
-
עמלנים...
26/3/10 | 698 צפיות
פוסטים אחרונים
- ככה 10/3/12
- חופש. אז מה. 27/7/11
- התקווה בת זונה 15/7/11
- יגון 10/7/11
- ספק 2/7/11
- תיק-תק 7/6/11
0
לפעמים
איך לפעמים בחדר הומה אדם ורעש, רק אני אשמע את טיפות הגשם הראשונות שמתגנבות לחלון איך לפעמים הוא יודע להניח את ידו על רגלי בדיוק ברגע הכי שהייתי צריכה איך לפעמים חוץ ממני אף אחד לא ישים לב לכלב העזוב שמבקש לטיפה איך לפעמים אנשים זרים יכולים להיות כה קרובים... |
תגובות אחרונות
-
שרוןכחלון
בתגובה על רק עם אופנוע
-
ורד אוריאל
בתגובה על ככה
-
ורד א.
בתגובה על פשוש
-
עינת (ש)
בתגובה על חופש. אז מה.
-
ורד א.
בתגובה על התקווה בת זונה
-
נירה לב
בתגובה על פשושים
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ש. כבר לא צריך להתרגל... עכשיו אנחנו אוכלים בשעות קונבנציונאליות בלבד:))
בפעם הלפני אחרונה נהנתי מהגשם. מודה, זה מרגיש כל כך מזמן....וזה כבר לא מרגיש כך.
צריך לדבר, אבל צפוף פה, אולי אשאיר לך משהו בפוסט הפולניות, אגב תמצאי דרך לשמור אותו בפורמט נורמלי .
איך לפעמים - אני הולך אחרי אישה ברחוב, זו עם הצמידים המקרקשים מאלנבי למונטיפיורי?
:-)
איך את מתארת בצורה קסומה משהו שקרה כמעט בלי שהבחנתי... תודה.
לפעמים הייתי רוצה שלא לראות...
אופטימי שכמוך :-)
ש' התרגל כבר?...
ואל תגידי, בפעם האחרונה נהנית מהגשם. אני מבינה שאת מנסה להדחיק, ובכל זאת, שיאים עולמיים נכבשים פה.
ועל ה"גם" הזה ועל עוד רבים אחרים איכשהו לא דיברנו :-(
מקסימה אחת.
את יודעת כמה נפתחת מאז שפתחת את הבלוג?
הנה, גם אחרים רואים.
לפעמים אני אוהב.
ולפעמים, כשהיא שואלת אני עונה:
" איך לפעמים.."
איך בנית את הפוסט הזה
מהשטחי אל העמוק
מהחיצוני אל הפנימי
כמו הדרך שנדרש לעשות עד שאפשר לגעת בכאב.
}{
כל כך נכון ונוגע ללב.
לפעמים רק מעטים מאיתנו שמים לב לפרטים הקטנים בעוד שהאחרים לא רואים/שמים לב.
לפעמים טיפות הגשם היו שם כל הזמן רק מחכות להתגלות שמישהו יקשיב להן - לקול המלטף העדין
כמו אותה יד זרה שאולי אותם אנשים לא היו שם מעולם זרים
אלא תמיד אחד בשביל השנייה - רק מחכים להתגלות ...
איך לפעמים אני מגלה ככה תוך כדי קריאה כמו אנחנו דומות...
כמו בפעם שבעשה 3 לפנות בוקר, ש ואנוכי היינו חייבים לטוס לדיקסי כי הבחורה צריכה לאכול בשר לפני שיהיה לה כוח להמשיך....
איך כשאף אחד לא שומע את הטיפות אני אעשה כאילו גמני לא, ואולי בכל זאת זה רק הדמיון....
איך אין מי שיעשה זאת אבל כשהיה זה היה כמו שיא האינטימיות השניה הזאת של המגע..
איך גמני כמוך, ולפעמים חושבת שאלו אנחנו העזובים כח לעיתים בעלי חיים מספיק פקחיים להבחין שבעליהם אינם ראויים....
וגם.
}{
הממ... אני אשמח לשמוע את התגובה שנתרקמה לך טרם השורה האחרונה.
איך הפוסט הזה הופך ליותר ויותר עצוב משורה לשורה
ואיך השורה האחרונה שלו הרסה לי תגובה שנבנתה תוך כדי קריאה
אני
איך אני שמחה שהוא יודע מתי להניח ידו על רגלך ואיך אני בטוחה שאם היינו יחד בחדר היינו קופצות יחד ורצות אל הגשם, צוהלות באינפנטיליות בריאה.
איך לפעמים שווה שעברו אותן שנים כי המילה לבסוף הצליחה להאמר וזה הישג על זמני, בסופו של דבר. זה נורא שאנחנו לא יכולים להציל אפילו חלק מהעולם אפילו חלק מהזמן.
זה נפלא שאת את. עבורי לפחות.
טוב, אני שותק.
הכי טוב שאני שותק.
איך לפעמים לומדים דווקא ממה שלא אומרים.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, הקול שלו בוקע ממרחקים ורק את שומעת. ובין שק האשכים המדולדל והנשימות השקטות והקצובות רגע אחרי האורגזמה, ופעיות של כלב בוכה. אף אחד לא יכול לחבר את הרסיסים של הנפש שלך כמו פְּרוֹתֶזָה ולהגיד, הנה זה מתוקן. כי זכית במִרְמָה ביכולת להביט כל יום בצלקת שאף אחד לא רואה.