כחודשיים אני פעיל בחטיבה הצעירה, וכמה ממכריי מרימים גבה. אני אוהב להגדיר עצמי כקפיטליסט. ולא פחות מכמה שאני אוהב את השוק החופשי, אני מתעב את ועדי העובדים ואת השפעתם השלילית על המשק בישראל ועל החירות והשוויון במדינה. אז מה לי ולהתאגדות מקצועית, גילדה במובן הקלאסי של המילה?
כקפיטליסט, אינני מתכחש לכך שהשוק החופשי יוצר מצבים בעייתיים ביחסי עובד מעביד. האחרון מחזיק בכוח רב יותר המנוצל לרעת הראשון. ברוב המקרים, מעביד יכול פשוט לפטר עובד ולמצוא אחר תחתיו, מבלי לספק הסבר כלשהו. לעובד, מנגד, יהיה קשה הרבה יותר למצוא מקום עבודה חליפי.
המתכונת הקיימת של ועדי עובדים מציעה פיתרון למצב הזה, שבעיניי אינו פיתרון נכון. התאגדות העובדים, במקום מסוים או בתחום מסוים, מפקחת על המעביד. פגיעת המעביד בעובדיו עלולה לגרור סנקציה, כגון שביתה, העלולה לפגוע באינטרסים העסקיים של המעביד. הבעיה במודל זה, כמו בהרבה דברים, היא שהוא התנפח מעבר לכל פרופורציה.
אם כשעובדים מאוגדים מפעילים סנקציה על האינטרסים העסקיים של העמסיק שלהם זה עוד הגיוני, אז כשנשק השביתה מופנה כלפי אזרחים תמימים, זה כבר בלתי חוקי.
כשמהלך עסקי גרידא של המעסיק גורר שביתה, זה אולי מתקבל על הדעת. אבל כשהמהלך שמתניע את הסנקציה הוא מהלך ממשלתי בחברה ממשלתית שכלל המשק משווע לו כבר עשורים; אם מדובר בהחלטה שהתקבלה בצורה דמוקרטית על ידי הממשלה לגבי חברה ממשלתית - לוועדי העובדים אין כל זכות לשבות.
ואם השובתים היו העובדים שנפגעים ממהלך כלשהו, דיינו. אבל מישהו המציא פעם את הדבר המעוות הזה, שביתת סולידריות, ומאז בגלל שראש עיריית טייבה לא גובה ארנונה - אני לא יכול לתדלק ולמשוך כסף מהכספומט, וגרוע מזה - הסחורה שלי מתייבשת בנמל.
והדובדבן שבקצפת: אם שביתה, כמו כל מהלך משפטי אחר, היתה כרוכה באחריות משפטית - דיינו. אבל החוק הישראלי פוטר את השובתים מאחריות נזיקית להשפעות המהלך שלהם, מה שאומר שלא רק שהסחורה שלי נרקבת לא באשמתי, אני גם לא יכול לתבוע אף אחד על זה.
אין לי כוח לכתוב על שביתות מרצים וסטודנטים, אבל הקוראים יכולים להפליג בדמיונם ולשער מה עמדתי לגבי זה. אולי כששביתת המרצים תתפרץ אכתוב על כך פוסט.
בקיצור, ועדי עובדים חזקים ואלימים זה רע לכולם. אז מה הפיתרון לאותן בעיות ביחסי עבודה שהזכרתי למעלה?
הפיתרון הוא ידע, וזה מתחלק לשלושה חלקים: העובד אמור לדעת את כל זכויותיו ולהשתמש בידע הזה. העובד אמור לדעת את מצב השכר והפנסיה והתנאים בשוק שבו הוא הולך לעבוד, ולהשתמש בידע הזה כשהוא בא לחתום על חוזה. ולבסוף, כדאי מאוד שלעובד יהיה ידע עדכני וזמין על משרות פנויות בענף שלו, באופן שיותיר חלק מכוח המיקוח אצלו.
אם הייתי שר החינוך, הייתי מוסיף בכיתות התיכון הגבוהות תוכנית לימודים שתעסוק בהתנהלות כלכלית ותכלול גם זכויות עובדים המעוגנות בחוק. כי רק הידע של האזרחים, ולא בתי משפט חזקים להחליא, הוא המפתח לאכיפת חוקי עבודה.
אני כזה סוג של עובד. פוץ שיודע בעל פה סעיפים שכוחים בחוקי העבודה ובחוזה שלי. לאחרונה חשבתי לעצמי שלא קל להיות מעסיק של אחד כמוני, אבל כנראה שזה מה שצודק. אם המעסיק יודע שהעובד יודע, הוא אפילו לא ינסה. משום מה לאנשים יש סלידה משיח משפטי בתוך יחסי עבודה, אבל חשוב להציף את הדברים.
הסקר שבגינו פתחתי את הפוסט הזה, הוא חלק מהתשובה השפויה לבעיות ביחסי עבודה בתחום העיתונות. נושא השכר הוא רגיש מאוד בענף ובזכות תוצאות הסקר, שיפורסמו בקרוב, כולנו נדע יותר על המקום שלנו ביחס למקובל בענף.
החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים מטפלת גם בשני סוגי הידע האחרים שהזכרתי: יש קליניקה משפטית לעיתונאים שנכונה לעזור (אבל הרבה יותר כדאי לדעת את הדברים לבד), ובקרוב, אני מקווה, יעלה באתר החטיבה מאגר משרות דינאמי. בעניין זה, אני מזמין את כל מי שיודע על משרות פנויות בתחום העיתונות לשלוח לי מידע.
מועדים לשמחה!
נ.ב, הדברים שכתבתי כאן משקפים את דעותיי האישיות ומניעיי האישיים בלבד, ואינם מבטאים אג'נדה של האגודה, של החטיבה, או של מי מחבריה שאינו אני. |