היא הלכה לשיעור פסנתר רק בדרך הקיצור כדי להגיע בכוונה קצת מוקדם בשביל להסתכל על הילדים שמשחקים, אולי הם ישתפו אותה. לא היה לה הרבה זמן, בארבע בדיוק השיעור מתחיל, המורה-חביבה לא מסכימה שהיא תאחר, אפילו אם זה רק כמה דקות. פעם הילדים שיחקו מחבואים, והיא לא ביקשה שיצרפו אותה, אבל אחרי כמה זמן הם קראו לה בעצמם והציעו לה להיות העומד. הכי פחות טוב להיות העומד, אבל אלה הכללים, מי שבא באמצע משחק צריך להיות העומד. היא שיחקה אתם קצת ואחר כך היא אמרה שיש לה שיעור פסנתר והיא תחזור אחרי השיעור. וכול השיעור, כשהיא ישבה מול הפסנתר וניסתה לשמור שהאצבעות יהיו חזקות ועגולות וניסתה לא להתבלבל ולא לטעות בתווים השחורים בחוברת היא יכלה לשמוע אותם משחקים בחצר. והיא נורא רצתה כבר שהשיעור ייגמר מהר לפני שהם ילכו.

    הם לא הלכו –

    שלא תציצי! הם הזהירו אותה, כולם ביחד כמו מקהלה, לפני שהתפזרו להתחבא. ותספרי בקול עד מאה בלי דילוגים. ולא מהר!            

    היא השעינה שתי הידיים על העמוד והחביאה את הראש עמוק בתוכן. בטח שהיא לא תדלג, בטח שהיא לא תציץ, היא רוצה לשחק אתם, היא לא רוצה שיגרשו אותה באמצע משחק. שלושים וארבע, שלושים וחמש, שלושים ושש היא ספרה בקול ושמעה אותו הולך מאחוריה. היא ידעה שזה הוא, אפילו בלי לראות. אסור לה להפסיק לספור. מישהו עוד יגיד שהיא מרמה. ולמרות שלא הציצה היא ידעה שזה לא אף אחד מהילדים האחרים. בכל זאת היא ניסתה להציץ מלמטה, הכי קרוב לרגליים שאפשר. בשביל לראות איפה הוא עומד, וכמה הוא קרוב אליה, ולאן הוא הולך עכשיו, ומה הוא עושה. שבעים ותשע, שמונים, שמונים ואחד. היא ספרה קצת יותר מהר. בעצם אסור לה לספור מהר, הם הזהירו אותה, אבל פתאום אי אפשר היה לשמוע אותו כי הוא לא השמיע שום קול, והיא הייתה מוכרחה לדעת איפה הוא. למה הם סופרים עד מאה, זה המון, כולם כבר בטח התחבאו ממזמן, זה בטח רק בגלל שאני חדשה. תשעים וחמש, תשעים ושש, תשעים ושבע, היא אמרה בקול יותר חזק כדי שהילדים ישמעו אותה ויידעו שהיא כמעט בסוף, והיא הכריחה את עצמה לספור דווקא את המספרים האחרונים יותר לאט. תשעים ושמונה, תשעים ותשע, מאה, כל העומד מאחורי או מצדדי הוא העומד! והרימה את הראש והסתכלה מסביב.

    כי קודם כל היא רצתה לראות איפה הוא.

    וזה היה מבהיל. ברגע הראשון.

    כי כשהיא הסתובבה הוא פתאום עמד ממש מאחוריה, קרוב קרוב, והיא כמעט נגעה בו, לא בכוונה, כשהיא כשהסתובבה.

    והוא היה שקט שקט.

    כמו פסל.

    ואז היא הרגישה כמה הוא חם. והוא הסתכל ישר עליה, וחיכה בלי להגיד כלום. מה הוא עושה שם, הוא בכלל לא ילד, הוא הרבה יותר גדול, והוא גם שמן כזה, והם אף פעם לא ישתפו אותו במשחק. היא עשתה את עצמה כאילו היא לא שמה לב אליו בכלל, כאילו הוא לא עומד שם בכלל, והתחילה ללכת בזהירות, מתרחקת מהעמוד צעד אחרי צעד, מציצה מסביב כאילו לא אכפת לה ממנו. זה לא משחק פֵירי, היא חשבה. בעצם כבר קר וחשוך, אי אפשר לראות כלום. למשל אי אפשר לראות אם מישהו מסתתר מאחורי המכונית הלבנה הזאת. היא מתכופפת, הפנים שלה כמעט נוגעים באספלט, היא מריחה את הריח המסריח של הבנזין שנספג בשחור של המדרכה ומנסה לזהות בין הצללים אם מישהו מתחבא שם. היא לא בטוחה אבל אולי יש שם מישהו, זה ילד או ילדה? אי אפשר לראות כלום בחושך הזה, אימא בטח תתרגז עליה שהיא חוזרת כל כך מאוחר. היא מזדקפת, מתבוננת במהירות סביב סביב בחצר הלא מוכרת, היא צריכה לשמור שאף אחד לא יראה שהיא התכופפה וירוץ לעמוד כדי להשיג אותה. אם היא תרוץ מספיק מהר מסביב למכונית היא תספיק להשיג את מי שמסתתר שם. אבל אז העמוד יישאר בלי שמירה ובקלות אפשר יהיה להגיע אליו.            

    היא הולכת אחורנית, מנסה למצוא מקום שאפשר לראות ממנו יותר טוב מה נמצא מאחורי המכונית. עוד צעד, היא עדיין תוכל להספיק לרוץ לעַמוּד אם מישהו יבוא מהצד השני, אולי עכשיו היא תוכל לראות אם מישהו מתחבא שם. הגוף שלו הוא כמו גוש. כמו חתיכה של משהו כבד. והוא תקוע באמצע הדרך שלה, בכלל לא אומר כלום, מה הוא רוצה ממנה. והוא לא זז מהמקום שלו בכלל, הוא לא רואה שהוא מפריע? כאילו הוא בעצמו עמוּד בטון. הוא בכלל הרגיש שהיא נתקעה בו עכשיו, אולי באמת הוא לא יכול להרגיש דברים כאלה,  אולי זאת לא אשמתו שהוא כזה – אפילו בקור של הערב היורד אפשר להרגיש כמה חם לו. הוא מזיע, והגוף שלו פולט ריח משונה כזה, כמו גלים של חום עם אדים של ריח מוזר כזה, ובגלל הריח הזה שעכשיו מגיע אליה מכל הצדדים היא רוצה לסובב את הפנים ממנו, ולהתרחק ממנו בכוונה, אפילו אם הוא ירגיש שהיא נגעלת ממנו. היא קופצת הצידה בבהלה. הוא אפילו לא מניע את ראשו.            

    ששש, הוא משמיע בלי קול. ומצביע לכיוון המכונית הלבנה. הוא מסמן לה שיש מישהו מסתתר מאחורי המכונית. מה פתאום הוא עוזר לה, מה פתאום הוא לצידה, מה הוא רוצה. ומה יקרה אם הילדים יגלו שהוא עוזר לה. הם יגרשו אותה מהמשחק. היא רצה לעַמוּד ודופקת עליו שלוש פעמים, אחת-שתיים-שלוש, מאחורי המכונית! לשנייה אחת היה לה לא נעים כי היא לא ידעה איך קוראים לילד שהתחבא מאחורי המכונית. אולי זאת ילדה בכלל, אי אפשר לראות כלום בחושך. עכשיו כולם ראו את ירמי לידה. וכולם ידעו שהוא נשאר אתה כשהם רצו להתחבא.

    אבל בסוף אף אחד לא אמר שזה לא פֵייר שירמי גילה לה. הם לא דיברו עליו בכלל. אפילו שכולם ידעו. כי כולם ראו שהוא דיבר אתה –            

    כבר מאוחר נורא. צריך לחזור הביתה. היא מפחדת קצת לחזור בדרך הקיצור של הגינה כי לא רואים שם כלום. היא הולכת בדרך הרגילה. והוא הולך אחריה. והילדים שנשארים לעמוד בחצר רואים הכול. אבל הם לא אומרים כלום. אבא ואימא בטח דואגים לה כבר, הם יכעסו שהיא לא חזרה הביתה מיד אחרי השיעור.           

    הוא הולך אחריה אבל היא לא מדברת אתו. כי אין לה מה להגיד. בשביל מה הוא הולך אחריה, מה הוא רוצה. לא קשה להתחמק ממנו, היא אפילו לא צריכה לרוץ, מספיק שתעבור בין שתי מכוניות חונות, שתעקוף את הפינה הזאת בהליכה מהירה, הוא לא יספיק להשיג אותה, הנעליים שלו נגררות ומשפשפות את המדרכה ובגלל זה שומעים אותו הולך אחריה. הוא לא יוכל להשיג אותה כי הוא שמן נורא, הוא לא יספיק לתפוס אותה אם היא תתחיל לרוץ עכשיו, אפילו אם הוא נורא יירצה.