היא ישבה בבית ושנאה כל רגע בחיים האלה. היא לא ידעה איך לאכול את זה. היא התגעגעה אליו, אל הבן זונה הזה שהרס לה ביום בהיר אחד את כל הפנטזיות. פעם ראשונה בחיים שהיא לא הסתכלה לצדדים. לא עניין אותה אף אחד. רק הוא.
אבל הוא בגד בה. לא, הוא לא זיין אף אחת אחרת. הוא פשוט עזב אותה. כנגד כל הציפיות.
היא השאירה את הציפיות אצלו. גם את הסדינים. שיתמודד.
הוא התמודד. עד שלא היה יכול יותר. עד שהמילה התמודדות או התמדה עשו לו בחילה.
הוא ניסה כל מה שאפשר. לזיין חצי תל אביב. להתנזר. לשתות. לעבוד. הכל. זה לא באמת עזר לו. הוא נשבר. היא נשברה. הם חזרו. לא הודו בזה. אבל חזרו. הם אוהבים. הם יפים. אבל עכשיו גם מושחתים. היא השחיתה את הרגש. מרוב פחד. פחדה להרגיש. הוא השחית את הרגש. מרוב שחיתות....
היא פחדה להתחייב. הוא רק רצה בחברתה. היא רצתה מקרוב, אבל הייתה מסוגלת רק מרחוק. הוא למד את הלקח. אבל היה כבר מאוחר.
בצעד של לית ברירה הוא חתך את הכל. הוא רצה לחיות. רצה להרגיש. הרגיש שמעיק גם עליה.
הוא כבר לא יצא יותר עם אחרות. הפסיק לו. הספיק לו. הוא לא רצה כלום יותר. היא עקבה אחריו מרחוק. היא לא ידעה מה היא רוצה...
הוא לא עמד בזה יותר מדי זמן. הוא יצא עם מישהי אחרת. הם שתו. היה להם כיף. הוא חשב לעצמו ששום דבר לא סופי בחיים. חוץ מהמוות.
הוא ראה שהיא קצת מזוגגת עליו. הוא שאל לפשר. היא אמרה שהוא ממש מוצא חן בעיניה. הוא חייך. הם טיילו.
היא אמרה שהיא עצובה. הוא שאל למה. היא אמרה. סיפרה שהלב שלה שבור. שאיזה בן זונה שבר לה את הלב. היא פוחדת עכשיו. ממש לא נעים לה. הוא צחק. לו דווקא היה נעים בראש. מהוויסקי. אבל חרא בלב. של תל אביב. |