השבוע פנה אלי  יוסי ורצה לברר לגבי השוני בין אגרת חוב של בנק לבין הפקדה בפיקדון של אותו בנק. לאור חשיבות שאלתו והתשובה המאוד מפורטת שלי, בחרתי להפיץ לכולכם את תשובתי.

יוסי הגיב על המאמר של הימים הנוראים של שוק ההון, שם כתבתי על אגרות החוב הקונצרניות במדד התל בונד 20 שנסחרות בתשואות דו ספרתיות ועדין אף אחד לא קונה. אגרות חוב צמודות למדד של הבנקים נסחרות ברמות תשואה של 6% ויותר, ועדין יש יותר מוכרים מקונים. הציבור ממשיך להפקיד בפקדונות ותוכניות חסכון אצל אותם בנקים, אבל לא מוכן לרכוש את אגרות החוב שלהן, שלרוב מציעות תשואות גבוהות יותר מהריביות בתוכניות החיסכון. קיימת העדפה ברורה של הציבור להמשיך ולראות את המזומן כל בוקר נשאר באותה רמה, כעוגן בטוח ורגוע גם בידיעה שאין כמעט רווח על ההשקעה.

אני מנסה לערך איזו שהיא השוואה בין הפקדה לתוכנית חיסכון או לפיקדון של בנק לבין רכישה בבורסה של אגרת חוב של אותו בנק ולאותה תקופה. אז קודם בואו נבהיר את ההבדל העיקרי בין פקדון בבנק ובין אגרת חוב של בנק, מנקודת ראות של הלקוח (אני לא נכנסת לפרטים הקטנים). ההבדל העיקרי נובע מנושא הסחירות או אי הסחירות של הנכסים הפיננסים השונים. אגרת חוב היא סחירה ואילו פיקדון אינו סחיר. המשמעות של הסחירות היא שאגרת החוב נתונה לשינויים יומיים בשיערוך השווי שלה לאור שינוים בשער היומי של האג"ח, כתוצאה ממסחר בבורסה. לעומתה, פיקדון אינו סחיר ושוויו לא משתנה במהלך התקופה.

בסוף התקופה של אגרת החוב, יקבל המחזיק בה את הקרן ובתוספת הריבית, בדיוק כמו מי שהשקיע בפיקדון. השונה הוא כאמור בשיערוך היומיומי של אגרת החוב שיש לו אפקטים פסיכולוגים לא מעטים, במיוחד בתקופות כמו התקופה האחרונה, בה ראינו ירידות חדות באגרות החוב. לעומת החיסרון של שינוי יומיומי, מי שמחזיק באיגרת החוב שומר על יתרון של נזילות ... להמשך לחצו כאן