פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
הסוג הרביעי, או מיהי נלי אובראיין
בכל הנוגע לנשים, או לפחות לאיך נשים נתפשות [מתבקשת סליחה מראש על העיפרון העבה מאוד שאיתו אני משרטט את קווי המיתאר של הפוסט הזה] מקובל לחשוב על שני ארכי-סוגים: 1 - הזונה 2 - הקדושה חלוקה דיכוטומית שתועדה, נטחנה ועורבלה עד קצף מעל גבי כל פלטפורמה שניתן לדמיין. למרות שהיא עדיין תופסת לפעמים, עבור חלק מהגברים וגם עבור לא מעט נשים, אין החלוקה הראשונית הזאת מענייננו כרגע, ואנו נידרש לה הפעם רק לצורך רקע ומנוף טיעוני.
אני סבור כי ישנם עוד שני סוגי-אישה קרדינליים, שזוכים להרבה פחות יחסי ציבור: 3 - הלא-ברור-מה-היא-אבל-זה-לא-משנה-כי-היא-כנראה-לא-אחד-משני-הסוגים-הראשונים-באופן-מובהק. אנחנו נקרא לה "הסתם". מישהי שכנראה לא עשתה מספיק בשביל להיחשב מהסוג הראשון אבל עשתה מספיק כדי לא להיות באמת מהסוג השני. אני אסתכן ואומר שרוב הנשים נופלות בקטגוריה הזאת.
הסוג הרביעי הוא הגדול מכולם - גדול במובן של יכולתו להכיל רגעים וחוויה, וכישרונו לרתק את הדמיון. סוג זה של נשים, הנדיר עד מאוד, היא הזונה שמעשיה הרעים לא מלכלכים אותה. או יותר נכון, הזונה שיש בה מעיין מתחדש והולך של תום וזכות שיש בכוחו למרק גם את האפלה, הרעה והעגומה שבביוגרפיות. . אני חושב שזה מה שג'ושוע ריינולדס מנסה להביע בתמונה החדפעמית הזאת של נלי אובראיין, זונת-מעמד גבוה מאנגליה של המאה ה18. החיוניות שלה, היופי שלה, הנעורים שלה, מודגשים ומועצמים על ידי השימוש המופלא באור ובגוונים הבהירים של האימפרסיוניזם האנגלי בגרסתו הג'ושוע-ריינולדית. זאת בנוסף, כמובן, לחן ולכח החיים הטבעיים שלה עצמה.
ראוי לציין כי אין בתמונה הזאת שיפוט או חיווי מוסרי לגבי נלי אובראיין גופא, וזה אפילו לא נראה כאילו ג'ושוע ריינולדס מאוהב במודל שלו, אלא אולי (כך אני משער) ברעיון שהיא מייצגת: אופטימיות וחסד, ניצחון הרוח על תלאות הבשר, והיכולת הניסית של האדם - והאישה הגדולה במיוחד - להתחדש ולהביא אהבה אל עיני המתבונן.
זה אחד הפורטרטים בפרט, והתמונות בכלל, האהובים עליי ביותר.
נ.ב. איכות התמונה, כמובן, נפגמת משמעותית בשל המדיום. זה העותק הכי טוב שמצאתי אונליין, אבל הייתי ממליץ מאוד לחפש את התמונה בספר. או לראות אותה בגלריה (:
|
תגובות (34)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
את אומרת "זו או אחרת" כאילו מדובר בהבדלים זוטים. גם אנחנו לא מפספים דברים כאלה:
תמונה מעולה ופרספקטיבה מעניינת, מתבונת
הרומנטיקה מישבת הרבה מתחים. ויוצרת כמה חדשים.
שמח שמצאת גם אני בעצמי.
נו, זה בדיוק ההבדל בין "זונה פשוטה"
זאת שמוכרת את גופה תמורת כמה לירות
בסמטה אפלה, בין ערימות של קונדומים ומזרקים משומשים,
לבין "זונה קלאסה" (כמוני, למשל) שלא מתפשרת על פחות
ממכונית פרארי, תכשיטים של בולגארי ומיטות אפיריון במלונות פאר.
אבל בינינו, כאילו שזה משנה במשהו.
עם כל הרומנטיזציה בסופו של דבר - זונה היא זונה היא זונה.
בדרך זו או אחרת, כולנו כאלה.
נשים וגברים כאחד.
ציור יפהפה, אגב.
}{
דוגמה נהדרת לקשר הגורדי שבין הכוס הקדוש לכס הקדוש,
ולאופן שבו הרומנטיקה מיישבת את המתח המרתק שבין סקס למוסר.
אותה רומנטיקה, אגב, שעומדת בבסיס הסוג הרביעי שאתה מתאר,
פועלת באותה עוצמה,
הן כשהיא מלבינה את "חטאי היצר" הרבים הזונה בשל ,
והן כשהיא מכפרת על כניעתה החד פעמית של הקדושה .
ומכאן שמעט טוב מכפר על הרבה רע, אבל מעט רע לא מכתים הרבה טוב,
ושכל אחת תעשה את החשבון שלה בעצמה
אתה כותב יפה. אני שמחה שמצאתי את הבלוג שלך.
אריאדנוש, אני לא אמשיך להתווכח איתך כאן, כי אני חושב שמדובר כבר בקונוטציות אישיות - לגימיות ומפרות. רק אומר שבטח שמה שנלי עושה הוא טראגי: אבל ריינולדס מתעקש לראות בה יופי ותום, ועל ידי כך אומר משהו על הדרך שבה אנחנו תופסים נשיות וגבריות באופן כללי.
במובן האישי - הכי ברור לי שבאישה יש רך, והרבה ממנו. דווקא מזה קיבלתי לא מעט, בחיי האישיים, ותמיד כשאנשים דיברו על ביציות לא הבנתי על מה הם מדברים. בשנים האחרונות טעמתי קצת גם מההיפך, אבל זה ממש לא קרוב לשנות את דעתי עליכן (-:
לי, תודה על התגובה, ההסתכלות שלך מרתקת. ניכר בהחלט שריינולדס מעריץ את אובראיין: מסכים גם שהרבה מאוד תלוי בדרך שבה גבר רואה את האישה. אהבתי מאוד את ההערה על הנשגב - כל כך קל לשכוח שיש גם את זה. תודה שהזכרת לי.
מעניין שרק נשים הגיבו על הפוסט הזה .
המודל בתמונה יש לה כובע קישוט טורכיז בהיר ועליו ושרשרת פנינים
גם אם היא זונה יש בה משהו אצילי ופשוט היא מיישירה מבט משמע היא יודעת בדיוק מי היא ומה היא .
מה שיפה בתמונה הזאת שהיופי בעיני המתבונן
הצייר שצייר אותה ראה בה את המיטב ולכן גם הוציא ממנה את זה ממנה
נראה שכשישבה כמודל לציור - לא זכרה שהיא זונה
אלא פשוט אישה יפה עם כובע עם קישוט טורכיז ושרשת פנינים
שראויה להיות מודל לציור ולהערכה
באנלוגיה לחיים - גבר יכול להוציא מאישה את הזונה שבה כמטאפורה לצד האפל והשלילי שלה לצורך העניין
אם זה מה שהוא רואה בה ולהיפך הוא יכול להוציא ממנה את הנשגב שבה
המבט של הגבר על האישה יכול להעצים את היופי והטוב בה או להיפך
בעניין הכלב עדיין לא מסכימה איתך.
לא רואה באופן החזקתה אותו סוג של שליטה, אלא אולי דווקא פינוקים. שים לב איך הוא נמרח על זרועה כשהוא משעין את ראשו על פרק ידה.
אם לוקחים בחשבון את משלח ידה, אז אם יש מישהו שהיה בשליטה מוחלטת, זו היתה היא, נלי והם שלטו בה ביד רמה.
אל תתן לנוף הפסטורלי מסביב, לשפע הבד והרוך שלה המהפנט שלה להטעות אותה. בחדרי חדרים היא סבלה. בשקט.
למרות כל הכבוד והפאר לו זכתה כשהתלבשה חזרה.
ומה אתה מפספס? לא יודעת. אבל חושבת שעוד לא הגעת לאישה שתדע להוציא ממנה את אותו רוך נשי ולא רוע, ואני מאמינה שגם מאחורי האישה הכי ביצ'ית וקשוחה מסתתרת נשיות רכה.
אני מרגיש את ניצניה של אי-הסכמה, וזה משמח אותי מאוד. אני מכיר את הכלב בפורטרטים משפחתיים (ב"נישואי הזוג ארנולפיני" יש אחד מתוק במיוחד), וכמובן שיש את המתח הזה בין משפחתיות לבין אישה שממלאת את המסגרת לבדה - עם כלב. ועדיין אני רואה איזושהי אירוניה דקה, משהו בשליטה המוחלטת שלה בכלב - זה, בצירוף משלח היד שלה, הביא אותי לחשוב את מה שאמרתי. וזו תמונה שביליתי במצטבר בטח כמה שעות בצפיה בה.
רוך ונשיות הם משהו שגברים לא יכולים לעמוד בו? אז למה זה ומדוע יש לנו יותר ויותר נשים מזן הביץ'? מה אני מפספס?
לאו דווקא של נלי או של הסוג הרביעי, אבל היא אקזמפלר מופלא של הז'אנר הזה. לפחות בעיניי.
אין ספק שרוך ונשיות הם מן הדברים שגברים לא יכולים לעמוד בפניהם ומתנהגים ככלבלבים מצויים.
זה הנשק הסודי של כל אישה, לאו דווקא של קורטזינה ולאו דווקא של ה"סוג הרביעי" שלך.
העניין הוא שלעיתים הנשק הזה הוא כה סודי, שדרוש הגבר הנכון, שידע להוציא זאת מן האישה במינון הנכון ובקצב הנכון.
ואז שניהם יכולים להיות מאושרים.
אין ספק שנלי ידעה לעשות זאת לגברים, לתת להם את ההרגשה שהם הכי שווים ובשבילם היא הכי אישה שיש והכי רכה.
רק לגבי הכלבלב אתה טועה, הוא כאן משמש כסמל ידוע ומוסכם מראש וסמלים בציור מקבלים קודם כל את המשמעות הברורה לכולם. אין לשפוט אותם בעיניים שלנו, אלא יש להבין אותם, תמיד, על רקע התקופה. זה התפקיד של חוקרי תולדות האמנות.
נכון שיש כאן רוך אינסופי? זה ג'ושוע ריינולדס, כמובן - ככה האימפרסיוניזם האנגלי - גם טרנר ככה, אפילו גיינזבורו, שהקדים אותם ושאני מתעלף, מתעלף, מתעלף מהציורים שלו.
הכלבלב, לדעתי, הוא ייצוג של מה שהיא גורמת לגברים להיות. סביר להניח שזה ציור מוזמן - הנ"ל הייתה קורטיזונה של רמי-יחס.
ועדיין - או לפחות כך נדמה לי - משהו מהאיכויות האישיות של נלי אובראיין עוברות כאן: משהו שאולי היה גדול על הזמן והמקום שלה, על המוסדות הגבריים של תקופתה - כאילו שהיא מגחיכה את הלועגים לה באמצעות אוקיינוס של רוך ונשיות. גם לזה כיוונתי ב"סוג הרביעי".
תודה, אריאדנה, יש עוד כמה תמונות שאני זומם עליהן, ואת תהיי אורחת כבוד.
הכלבלב שהיא מחזיקה על ברכיה הוא כל כך אירוני,
שהרי הוא מסמל באיקונוגרפיה המערבית את הנאמנות,
והוא תואר בד"כ כבן לוויה קבוע של נשות המשפחה הענוגות בפורטרטיים המשפחתיים.
ואולם כאן הכלבלב הזה מצוייר די מטושטש והוא די מתמזג עם שפע אריג הבד.
אני דווקא רואה בציור הזה ציור מוזמן (לא יודעת מטעם מי) אולי מטעם נלי בעצמה
וכדרכם של ציורי פורטרט מוזמנים הם מצוירים על דרך האידיאליזציה.
יש כאן נסיון להציג אותה כמי שאולי היא רצתה להיות כל חייה ולא יכלה...
עם כל הצער והכאב שבכך.
ציור שאפשר לשקוע בו, ממש ככה ולהתענג על משיכות המכחול של השמלה,
לובן העור האנגלי שלה ועינייה הכהות העצובות.
עוד לא יכולה לככב שוב....כוכב יקר.
ניפגש בוולדן.
נזמין את תורו לבראנץ', הוא בטוח ישמח.
:-)
anytime, anywhere, for nothing.אני מבינה שאתה מתייחס לעצמך ככזה...
אני לא מסכימה, אבל נתנצח על כך בפעם אחרת
ניתוח מרשים...
סחטיין, שמידנה (-:
כן, סו, זה בלתי אפשרי לנהל שיחה קונסטרוקטיבית שנוגעת ליחסי נשים גברים עם מי ששם התואר "פמיניסטית" הוא חלק מהותי מההגדרה שלה את עצמה. אחרי שנים רבות של ניסוי וטעיה למדתי שיאה לו לאדם שינהל את הויכוחים שלו עם אנשים שמסוגלים להתייחס לסוגיות בריחוק פילוסופי.
מצדה, נראה לי שאת קצת מתבלבלת בין "מה אני חושב" לבין "מה אני חושב שקיים כתופעה תרבותית".
את לא חושבת שיש דיכוטומיה כזאת - בספירה התרבותית הנוצרית לפחות? כי הייתי שמח לקבל עליה קרדיט, באמת, זה היה עושה אותי מפורסם מאוד.
מה נחשבים בעיניך "מעשים רעים" שיש בהם כדי ללכלך אישה?
שוב, מה נחשב בעיניי זה לא העניין פה, אלא מה אני חושב שמושרש כמוסכמה תרבותית. ואני אפילו לא אכנס לזה כרגע מעבר לפוסט, כי מאוד מאוד ברור לי לאן זה יוביל.
לדעתי האישית (וכאן זה אני לחלוטין, לא התרבות) אין סיכוי לנהל עם פמיניסטית אדוקה דו שיח קונסטרוקטיבי על מוטיבים ביחסי גברים נשים כמו שאין טעם לנסות ולעמוד על מהותו של הרגש הדתי עם שאמאן באמצע התגלות.
נניח לפוסט לחיות את חייו, אם כך, בלא להפוך לאקססורי לאישוש ism כזה או הפרכת ism אחר.
הפוסט עוסק בוריאציות על שני הסוגים הראשונים שהוזכרו.
אם אתה לא מאמין שאבני היסוד איתנות (נכונות) מספיק, למה אתה בונה עליהן מגדל?
אגב, "הזונה שמעשיה הרעים לא מלכלכים אותה". מה נחשבים בעיניך "מעשים רעים" שיש בהם כדי ללכלך אישה?
בקונטקסט המסויים של הניתוח [כאילו שאת לא יודעת את זה לבד] החברה ושמה סו.
התחביב הגדול ביותר של מין האישה כולו, אגב, הוא לצפות בגבר מבין דברים לבד, או עם רק ממש טיפה הדרכה. מה נעשה איתכן? קטעים.
נו יקירי, דווקא בגלל שזו אני היית צריך לצפות לזה, לא?
כבר דשנו בנושא...
והאם הסובייקט חושב שהוא יכול לנתק את עצמו מהניתוחים התרבותיים שהוא עושה, ולהביט על העולם דרך משקפיי הזבוב של הקיר?
וחוצמזה, אתה אמרת!
"אני סבור כי ישנם עוד שני סוגי-אישה קרדינליים, שזוכים להרבה פחות יחסי ציבור"
:)
הייתה בהחלט (: נמנעתי מהשימוש במונח מפאת למה-להקשות-על-האנשים. אבל מובאה מבורכת מצידך (: תודה על הכיכוב, גם.
ייתכן ונלי אובראיין היתה קורטיזנה?
כוכב
בנלי אובראיין של עידון וחן יוצאי דופן שלא עובר באיכות הזאת של התמונה. אבל אין ספק שבכל מה שקשור לידע המסויים הזה היא יודעת וראתה הכל. ומי אני רוצה שתיפול בחלקי...קדושה עם שביס בלהבות, כנראה.
לנלי אוברייאן יש מבט של "אחת שיודעת" במלא המשמעות של צמד המילים. היא נעדרת המבט הצדקני של נשות אצולה , רואים אפילו בהמיות קלה נסוכה על פניה. קצת כמו קריקטורה שמועצמת עם הכלב הקטן המונח בחיקה. קשה לי להחליט אם אני בעד או נגד.
ואתה, איזו אישה היית רוצה שתיפול בחלקך?, אני מהמרת על הסוג השלישי... זה המנעד הכי רחב של אפשרויות...(נראה לי שאני אחת מאלה אם זה מנחם אותך)
"אצלי"? איפה אני נכנס כאן? זה ניתוח תרבותי, זה כל מה שזה. זה היה לי ברור שתגובה כזאת תגיע - לא חשבתי שדווקא ממך.
קיומו של סעיף שלוש אצלך,
מעיד על אמונתך בנכונותם של סעיף אחד ושתיים.
ואם כך הדבר
אז חבל.
או-או. שווה לעבוד רק בשביל תגובות כאלה (:
השארתי אותי קצת דואלי לגבי המרקסיזם - שכן אע"פ שאני מחבב את הדיאלקטיקה, היא מביאה אותי למסקנות שונות מאוד מהזרמים הדומיננטיים של ההגות הנ"ל, ואני תמיד מאמין באינדוודואל יותר מבזמן או במקום - או במעמד. האינדוודואל הוא הכל. קראי לי אמרסוני (:
ההבנה שלך, וההתמצאות, ויכולת חיבור הנקודות - שפתיים יישקו. תודה.
מקרא התמונה שעשית היה משובח ביותר וניחן בדקות אבחנה ובעומק. אהבתי את הקישור שעשית בין ההקשר הכלכלי-חברתי לארטיפקט האמנותי. ניתוח בניחוח מרקסיסטי אמיתי. ריימונד וויליאמס היה מתמוגג. באמת.
כמו ברומנים של דיקנס, תאקרי ופילדינג - הריאליזם הוויקטוריאני חוגג את ניצחונו גם באמנות הפלסטית.
בחירה מצוינת!