היום מצאתי את עצמי מהרהרת.

הלכתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הייתה אמורה להיות לי איזו פגישה באחת עשרה והיה לי איזה חצי שעה עד השעה היעודה. הלכתי נורא לאט. בהתחלה שמעתי באוזניות אבל אחרי איזה דקה פשוט סגרתי את האמפי והכנסתי אותו לתיק, לא יכלתי לסבול את הרעש. המוח של פשוט שרק מחשבות. פרררררר.

אז נתתי להם לעופף להן שם, בתוך חלל הגולגולת, או איפה שזה לא יהיה. ואז הייתה לי מין מחשבה כזאת ממש חכמה שלעזאזל אבל אני לא זוכרת אותה עכשיו. ממש מאוד חשוב על החיים. היה חשוב לי לזכור אותה, אבל ככה זה בחיים, את הדברים הכי חשובים שוכחים. אתה זוכר שטויות, מספרי טלפון שרק אמרו לך לזכור לשניה, תזכור לשנים. ורק כשאתה מצווה על המוח- תזכור! תזכור! זה לא קורה...

בכל אופן, הייתה לי מחשבה כזאת. חשבתי על הרבה דברים, חשבתי על זה שהוצאתי אתמול 50 שקל על מגש פיצה. אין לי כסף בקושי ויש לי הוצאות מפה ועד ניוטון, אבל אני מוציאה 50 שקל על מגש פיצה. וזה מעצבן! לא בגלל שהוצאתי את הסכום אלא בגלל שתמיד אחרי שאני קונה אוכל אני מתחרטת על זה. אוכל זה פשוט בזבוז מטריד של כסף.

זה לא שאני קמצנית. אחרי הפגישה הלכתי למכירת חיסול של הספרים בבית ציוני אמריקה והוצאתי איזה 250 שקל על ספרים. נגיד, ספרים, זה משהו שבחיים אני לא התחרט שבזבזתי עליו כסף. אוכל- כן, בגדים- כן, ספרים- לא. אני פשוט אוהבת לקרוא ספרים. וגם אם אני לא מספיקה לקרוא את כולם, מספק אותי לדעת שהם מונחים לי על המדף ומחכים שאני אפתח אותם. ויום יבוא ואני אפתח.

מה שמטריד בכל העניין של ספרים הוא שאתה לא באמת יכול אף פעם לגמור את כולם, את קורא וקורא וקורא אבל תמיד תפגוש עוד אדם שיגיד לך- את זה כבר קראת? אתה חייב לקרוא! או איזה מאמר שמזכיר איזה ספר שנשמע שהוא באמת בסיסי.

אז גם הפעם קניתי כמה ספרים טובים. אני מקווה לגמור מהר את "למי צלצלו הפעמונים?" של המינגווי שאני באמצע שלו עכשיו ולהמשיך הלאה אל הנגלה הנוכחית עד למכירה הבאה, שתהיה בטח בפסח, או אולי חנוכה??

טוב, אז על מה דיברנו? אה, ההירהורים. אז כסף ובעיית הנזילות שלו. אז חשבתי לעצמי, למה את כל כך מוטרדת מזה? יש לך כמה גרושים בחשבון בנק, את מקבלת משכורת כל חודש וגם אם יגמר לך הכסף, אז מה? יש לך הורים שיתנו לך, בכל אופן, לא תהיי רעבה. כנראה שאני מוטרדת כל כך בגלל שאני שונאת להיות תלותית ושונאת לא להשיג דברים שאני רוצה. מה שאני רוצה יש לי ואני חיה כבר שנים הרבה מעל הפופיק שלי. אבל בלי עין הרע, ברוך ה', הקדוש-ברוך-הוא חנן אותי בפרנסה ואני לבינתיים לא יודעת מחסור.

כמובן, שאני עובדות, ועובדת קשה. כרגע אני עושה עבודות ניקיון ותחזוקה של בתים ומרוויחה 30 שקלים ארורים לשעה וכל חיי עבדתי. כל חופש, בכל הזדמנות- עבדתי. בחיי שיש לי מוסר עבודה גבוה, לא ראיתי מישהי בגילי, מעולם, עם מוסר עבודה גבוה כשלי.

חשבתי שקדחת ההירהורים הזאת שנפלה עליי באמצע הרחוב תימשך כל היום אבל למזלי בזכות הפגישה דברים אחרים וחזובים פחות התחילו להטריד את מנוחתי. כמו- לגשת שוב לפסיכומטרי- כן או לא וכד'... אם להיות כנה, חשבתי שעד שאני אגמור לקשקש את הזיבולי שכל שלי אני אזכר בה-הרהור. אך לא. אולי בפעם אחרת. זה היה משהו של עד כמה אפשר למצות את החיים, אבל אני לא זוכרת את הרעיון המדויק.

בברכת אל האין סוף ומעבר לו,

נעמה