הכול קרה לסבתא ברונקה בדיוק כפי שהיא דמיינה: היא ישבה בניחותא בכורסת הלובי של בית המלון. היא העדיפה לא לשבת ליד החלון הגדול הפונה לים, כדי שדמותה תבלוט על רקע קיר רחב, נקי מכל קישוט. היא היתה לבושה חליפת מכנסיים בגוון כחול שהלם את צבע עיניה, פיזרה את שיערה שלובנו האחיד התפזר כהילה סביב ראשה. חרוזי עץ אדומים וליפסטיק אדום הוסיפו חיות לעורה החיוור.

כפי שדמיינה, ניגש אליה מייד מלצר בחולצה לבנה עם עניבת פרפר ושאל מה תרצה להזמין. היא הזמינה קפה הפוך וכוס מים, והוא קד בנימוס. בשעת בוקר מאוחרת זו ישבו אנשים, יחידים וזוגות, אנשי עסקים ותיירים, בשלל שפות ומנעד קולות. כפי שדמיינה.

ואז, כאשר הקפה שבספלה הגיעה לחציו, הוא הלך לקראתה. הוא היה גבוה וחסון, וכשהגיע קרוב אליה שאל: "סלחי לי, אני מסתכל בך כבר כמה דקות ואני חייב לשאול אותך, אמרו לך כבר שאת דומה לשחקנית כריסטינה יאנדה?"

 "כן. אין קשר משפחתי," ענתה סבתא ברונקה, "אבל גם אני מפולניה."

"מדהים! פשוט מדהים!" הוא אמר.

"ואתה, אדוני, מהיכן?" היא שאלה.

"אני איש עסקים רציני מתל אביב, ממוצא אירופאי, מבוסס עם דירה, אלמן בערך שנה, בגיל שבין ששים לששים וחמש, אב לשני ילדים בוגרים שחיים בחו"ל, גבר רומנטי ושרמנטי, שמחפש אלמנה נאה וצעירה ברוחה שחיי המין שלה זקוקים לרענון, שתארח לו חברה."

זה היה ממש כאילו הוא הקריא אחד לאחד את כל הסעיפים ברשימה שהיתה מקופלת בתיקה של סבתא ברונקה.

"נעים מאוד, ברונקה גוטמן," היא הושיטה לו יד דקה וענוגה.

הוא התכופף ונשק לכף ידה.

"נעים מאוד, קוראים לי אמיל צינדר."

הכול הכול קרה בדיוק כפי שהיא דמיינה.