ובכל פעם מחדש...האדמה הזו...שעכשיו מתכסה לה מרבד חום אדום של עלי שלכת... מריחה כמו קצת רטוב. מחבקת אותי אליה- היא שיודעת. שידעה. והשיר שלהם של העלים כשהשתיקה שלי דורכת עליהם- וכולי שם. בה. מתפלאה בכל פעם מחדש כמה מהר וכמה לאט ועל משמעות זמן שחלף.הרי רק אתמול התחלנו ללבלב ועכשיו שלכת ועוד שניה שוב לבלוב ופריחה וריח של אפרסק- סמן ימני לתחילת בלאגן. עוד לוקחת נשימה אחרונה של ענבים במוקדם הזה של הבוקר- הישר מהעץ. ענבים אחרונים שלי פה. ענבים של כמעט חורף. של טעים אחר.ונוגעת בגעגוע קרב. נסיונות עקרים לשמר טעם/ריח/הרגשה בתוך קופסא. והרוח דוקרת דרך הפליז כשדוהרת ממקום למקום. חורף עוד רגע. ובוץ עלי... איך הכל נגמר, מתחיל וקורה ונגמר.ושוב. והחיוך בא מבפנים. זה החם הבסיסי, שמחובר אליה. לאדמה הזו. והשקט.
|