זהו.

הגענו לקו הסיום האחרון.

הרגע הגיע.

מחקתי את המספר של הנייד שלך.

ואת המספר בדירה.

שמונה חודשים מאז אותה פגישה הזויה.

אם הזמן עובר מהר, זה בהכרח אומר שנהנים?

אני שמחה שהכרתי אותך. אני שמחה שביליתי במחיצתך בחלק מהזמן.

עכשיו נשאר לי למחוק את הזיכרונות הרעים.

את הרגע בו בישרת לי שאתה מזמין את כל המשפחה שלך לדירה שלך לכבוד יום ההולדת שלך. לכולם היה מקום, שם בחדר הקטן שלך. אבל בשבילי היה צפוף מדיי לטעמך.

וכך גם בחתונת אחותך.

אבל אז הבנתי שהבעיה היא לא גודל המקום.

רציתי כל כך רבה יותר. אפשר להגיע לכאלו מקומות מדהימים מרתקים ומרגשים באהבה.

אבל חייבים לחלוץ נעליים. ואתה הרי מעדיף להישאר במרחק ביטחון. תמיד במרחק. מתחבא מאחורי המצלמה בשביל לא להתקרב. מסתתר מאחוריה בכל אירוע, בכל רגע.

הסתכלתי עלייך אז ביום ההולדת של אחיך. גם איתם אתה מרגיש בטוח יותר מאחורי המצלמה. המשפחה המקסימה שלך שאתה מכיר 38 שנה, לא מצליחה לנתק אותך ממנה ולחוות את העולם כמו שהוא. ללא פילטרים. לפעמים אתה מניח אותה לרגע, אבל תמיד שמח לחזור לשים את החיץ בינך לבין השאר.

אתה משכנע את עצמך שכך אתה, אומן מיוסר שאמור לקדיש את חייו. אבל לפעמים נראה שאתה עושה זאת לא בהכרח מתוך בחירה. עצרת פעם לחשוב על מה אתה מוותר?

כל חודש אמרתי לעצמי אני אתן לזה עוד חודש.

ועוד חודש.

ועוד חודש.

ואז כבר שכנעתי את עצמי שאם הגעת עד הלום אתה וודאי מעוניין. והרי אתה לא מהרעים, והרי לא תתנהג ככה. אתה לא תישאר עם מישהי בגילך ובגילה שמונה חודשים בלי סיבה. עד היום לא עליתי על הסיבה האמיתית.

הייתי סבלנית כמו שלא הייתי בחיי (ולא בטוח שזה לטובה בהכרח), שאבתי כל כך הרבה כוחות מכיוון שחשבתי שזה נכון לי. לך.

ואתה, התנגדת בכל הכוח כמו ילד קטן שמחזיק את הרגל של אמא שלו ביום הראשון של כיתה א'.

ניסיתי להסביר לך כמה טוב תרגיש ברגע שתשחרר, כמה נעים זה יעשה לך בכל הגוף. ובלב. אהבתי אותך ורציתי את הטוב בשבילך. רציתי שתחווה אהבה בפעם הראשונה בחייך. אבל נשארת אדיש, בשלך. עם התיאוריות והשתיקות.

למה נכנסת לזה בכלל? מה עשית שם בכלל? הרי לא ממש היית שם בעצם.

עוד סדנת שתיקה, ועוד כמה ימים במדבר להוציא, לשחרר. בחברת אנשים זרים שלעולם לא תפגוש שוב. ועוד כמה ספרים על רוחניות, זוגיות, אהבה ואינטימיות. אבל כל זה בתיאוריה. עשרות סדנאות ומאות ספרים יפים בשפה זרה לא יילמדו אותך על המציאות. המציאות שלך. שאתה רוצה עבורך.

נהניתי להכיר את המשפחה שלך, ואת החברים שלך, ונהניתי להכיר חלק ממך. אתה מוקף באנשים מקסימים חמים חכמים מאושרים ושמחים. ואף אחד מהם לא מצליח להמיס את הלב המושלג שלך.

למדתי המון על מה שמתאים לי ועל מה שלא, ועל מי שאני. ולכן אני לא מצטערת על ההיכרות איתך. ורק בימים האחרונים הבנתי את הפער בינינו. ניסית להסביר לי על הפער הזה, מזמן, אבל לא הבנתי איך גבר בן 38 לא מעוניין בקשר. בקשר עמוק, מחייב, מרגש, אינטימי, מדגדג, שורף, מלקק, מנחם, מחבק, מכאיב ואוהב.

קשר אמיתי.

בעצם עד היום אני לא מבינה. אבל איך המומחית אומרת , היתרון בפרידה ממישהו, הוא שכל אחד הולך לדרכו ונישאר עם החיים שלו.

אמרת לי שאתה מרגיש שאתה לא יכול לקבל אותי כמו שאני. ואני אמרתי לך, שמי שאומר משפט כזה הוא זה שאינו יודע לקבל את עצמו כמו שהוא.

שוב הוכחתי לעצמי שאני יודעת לאהוב ורוצה את הטוב.

לפעמים היית מנסה לשכנע אותי שככה זה, ושמהחוסר מתמלאים ומהגעגוע נבנים. אבל בתוכי ידעתי שבשביל להגיע לאינטימיות כזו, צריך להיות הרבה הרבה יותר קרובים. שאם אין בסיס משותף שנבנה יחד אין למה להתגעגע ואין מה למלא. אני שמחה שנשארתי נאמנה לעצמי וידעתי שגם אם אין לי את זה איתך, יהיה לי את זה עם מישהו אחר.

כשנפרדנו אמרת שאתה מרגיש שזה לא היה אמיתי. שזה היה שטחי מבחינתך ושאתה מרגיש שלא היינו קרובים. שלא היינו חברים טובים. אמרת שאתה מרגיש שלא הצלחנו להתקרב אחד לשני ושלא הרגשת שאתה בתוך זה.

לא היו לי אף חפץ אישי בדירה שלך, אין לי שום תמונה שלנו ביחד, לא כתבת לי שום דבר במהלך ההיכרות שלנו למעט ברכת יום הולדת שאפילו לא נושאת את שמי. לא תכננו שום דבר קדימה יחד, אפילו לא בטווח הקצר. לא נסענו לשום מקום יחד. ואפילו לא בילינו יחד יותר מיום אחד רצוף.

לרגע הרגשתי כאילו באמת כל זה לא היה. כאילו המצאתי את כל החודשים הללו. אבל אחרי שבריר שנייה, הצביטה בלב הזכירה לי כמה אמיתי זה היה עבורי.