בפעם הראשונה לחיי הלכתי למשחק כדורגל בבלומפילד. המשחק היה בין קבוצת הנוער של ישראל לביו זו של איטליה. ארזנו בתיק כמה פחיות בירה גרעינים בוטנים ועוד מיני פיצוחים ויצאנו לדרך. כבר בכניסה לבלומפילד בדרך לקופות התרגשות גדולה מציפה את הגוף כולם צבועים בצבעי הקבוצה (כחול לבן...) ממהרים להכנס לאיצטדיון הענק. נכנסנו דרך אחד השערים (יש 13!) אחרי שעברנו בדיקה בטחונית של השוטרים וכמעט לא הורשנו להכנס בגלל אדי האלכוהול שיצאו לנו מהפה...(את כל הבירות גמרנו כבר בדרך) ואז הגיע הרגע, אחרי עלייה של מס' מדרגות נפרש לפנינו האיצטדיון הענק הזה עם הדשא הכל כך ירוק הזה ועשרות אלפי האנשים היושבים על הטריבונות ושרים בקול גדול "ישראל עולה, ישראל עולה ..." . המשחק התחיל בשירת ההמנון האיטלקי שלאומת ההמנון הישראלי המדכא והשואתי נשמע אופטימי ושמח. ואז ... התחיל המשחק 16000 איש צועקים מצידה האחד של הטריבונה "ישראל מלחמה" ואז הצד השני עונה להם "ישראל מלחמה" ואז מתחיל משהו לתופף במקצב מסוים וכל הקהל מצתרף אליו בשירה. פתאום מסתמנת הכנה לגול כולם עומדים צועקים בקול לשחקן בעל שם מזרחי כל שהו (אסולין טוטו וכו) מה לעשות תמסור, תרוץ, תבעט (ואני אומרת לא פלא שישראל הפסידה עם כל העצות האלה זה מבלבל...) ו.... הגול נכשל כולם עם ידיים על הראש ואנחת שברון גדולה אבל לא נורא ממשיכים. ואז תוך מספר דקות הבקיעו האיטלקים שני גולים. זה השלב שמוציאים את הגרעינים, חובה גרעינים במשחק כדורגל ולו רק כדי להפיג את המתח.קונצרט הפיצוח מתחיל וזה נמשך עד לאמצע המחצית השניה (באמצע קונים נקניקיות וקולה מארליך) עד שהקבוצה הישראלית מבקיע גול אז חוזרת התקווה לקהל מכניסים את הגרעינים לתיק ויאללה באלגן... בקיצור עזבו אתכם ממדיטציות ויפסנה ואשרמים בהודו. משחקי כדורגל זה הדבר שחרור כזה הרבה זמן לא חוויתי. אז להתראות במשחק הבא :-) |