סיפור אגדה
לפני שנים חיפשתי מורה.
האיש או האישה שיראו לי את הדרך, ויחשפו בפני את המסתורין המופלא של העולם. את האמת. באחד מחיפושי, עשיתי דרכי, בתוך מדיטציה עמוקה אל המקום בו מתמלאות כל המשאלות כולן.
ושם ביקשתי: הראו לי את המורה שלי, כך שכאשר אפגוש בו, אוכל לזהות אותו. שעות ארוכות ישבתי בדממה. כל תחושות הגוף נעלמו, כל ערות למה שמחוץ אלי התעממה. ואני שוקעת עמוק יותר ויותר אל תוך הדממה, מחשבות הואטו.... הואטו... עד שנפסקו כליל, לפחות לא חשתי בנוכחותן. רגשות געשו.... נרגעו... לאטו... ליחששו,,,, ונשקטו לחלוטין. ואני – עמוק יותר ויותר לתוך הדממה. לתוך שקט עמוק, ומכיל ותחושה של אהבה גדולה גדולה גדולה. מסביבי הכל לבן בוהק מסנוור. הכל דומם, אפילו את הבקשה שלי שכחתי. כה טוב היה לשבת כך. בתוך הריק.
אחרי הרבה זמן – שנחווה כמו נצח, מתוך הדממה, מתוך הבוהק, בגודל ענק, נגלה לפני ראש של גבר, גבר כהה עור, ושיערו השחור הבוהק מתבדר סביבו ברוח, ציפור שחורה על כתפו, סרט ונוצה לראשו. ראש אינדיאני. ברור. חד. נוכח. עיניים תקיפות מביטות אל אופק לא נודע. קשיות בהן. מביטות אל החיים מפוכחות. חכמות.ומלאות באהבה.
הראש הזה לא הביט בי ולא אמר דבר. רק הגיח כך מתוך האור, שהה שם זמן מה, ונעלם כלעומת שבא.
לאחר זמן נוסף בדממה הלבנה הבוהקת הזו, התחיל גופי לשלוח אותות, חזרתי לחוש בנשימה, ב"קוצים" ובזרמים שברגליים, בגב הדואב מישיבה ממושכת ללא תנועה, ואט אט חזרתי למציאות של המקום שבו נמצאתי. חזרתי עם הידיעה שעלי למצוא את האינדיאני הזה ויהי מה. מי הוא ומהו – לא היה לי שמץ של מושג. אך ידעתי שיום אחד אמצא אותו.
לאחר כמה שנים הזדמן לי לנסוע לארה"ב לתקופה של חודשיים וחצי. נפלא – חשבתי לי – הזדמנות כזאת לא באה סתם, אצא למסע ואחפש ואמצא אותו, אשב ואלמד ממנו. נסעתי, חיפשתי. טיילתי בערים, בהרים, בקניונים עמוקים מאויירים בציורי קיר עתיקים, בשמורות של אינדיאנים. פגשתי אנשים רבים, מעניינים, מרתקים. חלקם הפכו והיו למשפחתי הרוחנית, אחי לדרך, חברים ומורים שמלווים אותי עד היום. המסע היה מלמד, ומרפא וכמים לנשמתי הצמאה. אך את האיש הנושא את ראש האינדיאני שלי על כתפיו – לא מצאתי ולא פגשתי.
חזרתי לארץ לאחר מסע ארוך ונפלא ומלא הישגים. את הפנטזייה שאפגוש באיש הזה – הנחתי בצד. אפשר להגיד שכמעט שכחתי אותה. נחה לה בשקט, כמו חלום, בירכתי מוחי.
בשבוע שעבר, רגעים ספורים לפני כניסת יום הכיפורים, טיילתי בשקט על שפת הים, באחד מהחופים המבודדים שעוד נותרו לנו, כאן בארצנו הקטנטונת.
פגשתי שם איש, שטייל גם הוא בשקט עם עצמו. חיבוק של ברכה, ואני שנמוכה תמיד מכולם, מרימה את ראשי כדי לברכו לשלום, ושם, על רקע השמיים, מאחורי ראשו השמש - מסנוורת, ראיתי שוב את אותן הפנים, את ראשו של האינדיאני שלי. אותן עיניים שבהן תקיפות ואהבה. אותו שיער שחור מתבדר פרוע ברוח, אותם תווי פנים חזקים וחכמים.
מציאות – או – דמיון Believe it – or not |