הפרק הרביעי, והאחרון שיוצג כאן, לפניכם. מקווים שנהניתם ושקריאת הפרקים הראשונים עשתה לכם "טעם של עוד". נשמח לכל הערה כמובן, ונעדכן על תהליך הוצאת הספר לאור. בימים הבאים נוסיף טקסטים נוספים ושונים ומקווים שגם בהם תמצאו עניין.
לנוחותכם, הפרק הראשון, השני והשלישי למי שלא קרא עדיין.
ארבע לאמיתו של דבר, מילותיו יוצאות בדרך כלל מגובבות וקטועות, לא קל להבין את דבריו, הוא בולע את ההברות. זאת כנראה הסיבה שהוא עדיין לא חטף את הסטירה שבארטל מנבא לו. היחסים ביניהם מלאים רגעים מביכים. למעשה, כל מערכות היחסים של באסיליו מתאפיינות בתקשורת בלתי מספקת ובשיחות נדירות, אבל עם חופיה הכל גרוע יותר. בארטל לא סובל שקרים, הוא יכול לשאת היבטים רבים אחרים באישיותו של השמן, אבל לא את הנטייה התמידית לשקר, אפילו בפרטים הלא חשובים. חופיה משקר מתוך הרגל וכולם, חוץ מבארטל, מאמינים לו. הם מגינים עליו, באופן תמוה ביותר, כאילו היה אדם אומלל ונטוש. מוניקה במיוחד, מוניקה יותר מכל השאר; לא בלתי מתקבל על הדעת שהיא חשה כלפיו מעין אהבה – תערובת של אהבת אם ואהבה של בת זוג. היא מחכה לו כשאינו נמצא, באותם הימים בהם איש אינו יודע אם הוא יגיע לפני שעת הסגירה. וכשהוא נמצא, היא הולכת אחריו כמו כלב נאמן, מחייכת אליו, מספרת לו זוטות כדי למשוך את תשומת לבו. היא קוראת לו מתוך החדרון שלה: אדוארד – רק מוניקה קוראת לו כך – אדוארד, וחופיה בא, מחליף לה את הסרט במכונת הכתיבה או עומד רגע בשקט, ממשיך עם הפארסה עד תומה: מעמיד פנים שהוא מקשיב למה שיש לה לספר לו: שאתמול בלילה היא ראתה סרט בטלוויזיה או שמישהו, אחד הקוראים, החזיר לה ספר עם סימונים בדיו כחול.
|