ככל שאני גדל (עד כמה שאפשר לגדול יותר ממטר תשעים) אני מבין כי העולם מתחלק לשתי קבוצות: עבדים ואדונים, שולטים ונשלטים, זו עובדה! זה לא שאני נוטה לראות את העולם בשחור לבן, הגוונים האפורים הם ידידיי הטובים. מה שמתמיה אותי בכל הסיפור הזה זה שמספר העבדים עולה לעין שיעור על מספר האדונים ובכל זאת, רק לעיתים רחוקות כל כך מתרחשות מהפכות, רק לעיתים רחוקות עובדים "עונים" למעסיקים שלהם כפי שבאמת היו רוצים לענות להם. ובהקשר הזה עולה עוד בעיה ופרדוקס: העובדים, או העבדים, למעשה הם אלה שעושים את העבודה הקשה, בעוד שהאדונים, במקרה שלנו המעסיקים, עובדים מעט אם בכלל.
לא אני לא ניטשה או סוציאליסט גדול, אבל איך זה יכול להיות שכך פועל העולם ואנחנו שותקים?
לפני כך וכך שבועות קרה לי אירוע שהצית בי את כל השאלות האלו, תקראו להם שאלות פילוסופיות, אני קורא להם שאלות קונקרטיות. במסגרת תפקידי, כמנהל חברה גדולה ומוצלחת המספקת שירותי קידום אתרים ופרסום החלטתי לקחת החלטה חשובה לידיים שלי. העובדה הזו לא נשאה חן, בלשון המעטה, בעיני הבוס שלי.
הוא הגיע אליי כולו נסער וכועס שוצף וקוצף והסביר לי את חלוקת התפקידים בינינו: "אתה עובד (או עבד) ואני כאן הבוס (האדון שלך), אני הן בעל המאה והן בעל הדעה". הזדעזעתי עד עמקי נשמתי וברגע של אי שפיות זמנית, זרקתי את הפלאפון ואת המפתחות של הרכב וכל מה שאני זוכר זה ששמעתי את הלימת הדלת הנטרקת שהתגברה רק לרגע על צליל פעימות הלב המתגברות שלי. הלכתי הביתה נסער ולמספר רגעים אף חשבתי שזה הסוף.
ממש כמו בחוויות לפני המוות, כל חיי בחברה חלפו לנגד עיני. ראיתי כיצד הבייבי הזה, שיצרתי במו ידיי, חומק מידיי. לאחר שהכעס התפוגג הדברים התחילו להתבהר... ישבתי לי מנותק מהכול – ללא טלפון, ללא רכב, ללא כל קשר העולם החיצון והבנתי מה שאני כבר יודע היטב, שאני לא סתם עוד "עובד" בחברה שניתן להחליפו בהינף יד, ידעתי שאני זה החברה והחברה זה אני ומה שהיה לי יותר ברור מאי פעם הוא שגם האדון שלי יודע את זה.
באותם רגעים קשים נזכרתי במיתוס של סיזיפוס: שבו סיזיפוס נידון לעונש חמור, חמור מנשוא. הוא לא סתם נדון למאסר בבית כלא, עונשו היה לסחוב - להעלות ולהוריד - סלע גדול במשך כל היום במעלה ובמורד ההר. הלוך ושוב הלוך ושוב. איזה עונש אכזרי... לכל אחד מאיתנו יש סלע שהוא צריך לסחוב במעלה ההר ובמורדו, לכולנו יש אדונים אולם מה שיפה בסיפור של סיזיפוס הוא העובדה שאת הסלע הוא לא צריך באמת לסחוב במורד המדרון, כי הוא מתגלגל מכוח הגרביטציה.
למחרת, הגעתי לעבודה, התנצלתי והאדון שלי קיבל אותי בזרועות פתוחות. בגלל שהיחסים בינינו הם הרבה יותר מן ההגדרה שהוא נתן "עובד ומעביד", הוא חש בנוח להגיד לי שהוא מצר על כך שהוא מבין כי הוא תלוי בי לחלוטין. וכך העלייה במעלה ההר הפכה למדרון. כעת הוא שאל את עצמו היכן הוא יהיה בלעדיי ומה יקרה אם אלך וכך הבנתי בעצם שגם לנו, העבדים, המשועבדים לאדונים, שעובדים קשה כל הזמן יש מדרונות שבהם ניתן לתת לכוח האנרציה לעשות את שלו.
אז לא! לא לכל אחד יש תחליף, יש לנו הרבה כוח בידיים וערך, אמנם האדונים משלמים לנו משכורת אך בלעדינו לא יהיה להם כסף לשלם לנו או לחיות. יש כאן יחסים שרק נראים נטולי שיווין אך למעשה מדובר ביחסים של תלות הדדית בינינו לבין מעסיקינו. כל שעלינו לעשות זה לשאול את עצמנו כיצד אנחנו קובעים את מקומנו, כיצד אנחנו הופכים את התפקיד שלנו לחיוני לחברה וכיצד אנחנו מוסיפים ערך מוסף לחברה כך שלא תוכל לוותר עלינו... |