היום לשם שינוי יצאנו מהבית כל המשפחה. הלכנו לשמורת השרון, זה נמצא איפשהו ליד קיבוץ שפיים.

נתחיל בכך שבכניסה לקיבוץ, ובעצם לכל אורך הנסיעה בתוך הקיבוץ אין שום שילוט המפנה לעבר השמורה. כאילו כל עניין קיומה של השמורה הוא די בשושו. כמובן שכל זה בגלל שהקיבוץ לא רוצה הרבה מבקרים טורדניים שזה די חוצפה כי השמורה היא של רשות הטבע והגנים ואין מה לעשות שהקיבוץ עצמו ממוקם במקום יפהפה בארץ אז איזו מין חוצפה זו לשמור את כל הנוף הזה לעצמך?? בדרך לשמורה ראינו שכונה חדשה ששייכת לקיבוץ וממוקמת מרחק מטרים בודדים משפת הים. למיטב הבנתי, האדמות עליה בנויה השכונה הן אדמות ממשלתיות שהקיבוץ מכר והרויח עליהן כסף. אם זה באמת נכון מה ששמעתי אין לי מילים לתאר את גדול החוצפה. לא רק שהאדמה היא שטח בר מיוחד, חוף ים נקי, תצפית נדירה בארץ על ים צלול ונטול ליכלוך, ביוב וזוהמה אלא גם שאיזו מין חוצפה יש לקיבוץ לבוא ולהרויח כסף על חשבון המדינה? על חשבונינו בעצם... זה עניין ממש מקומם.

ביושבי שם על טראסות העץ, הבטתי אל עבר האופק הפרוש עד העין סוף ולפתע זה היכה בי, הרהורי מאתמול.

בעצם כל החיים שלנו אנחנו נושאים מבט אלי אופק. יש לנו שאיפות, מאווים, רצונות, חלומות שאנחנו רוצים להגיע אליהם. יש לנו תמונה של מה שאנחנו רוצים להיות, מי שאנחנו רוצים להיות. אבל בעצם, כל העניין הזה כל כך מצומצם. נכון, הכל נראה גדול, אדיר אבל זה בעצם כל כך קטן ולא משמעותי. אחרי אסון הצונאמי שהיה בזמנו ראיינו בטלוויזיה איזו בחורה שנמצאת בקבוצה ישראלית שגובשה במטרה להישלח לאזורים מוכי אסון ולתת שם סיוע במתן מזון, תרופות ואוזן קשבת. היא דיברה שם על כל הפעילות שלהם, וזה נראה מאוד יפה וחשוב והיא בטוח מרגישה כל כך מלאה מעצמה. אבל, תכל'ס, בינינו, מה היא בכלל? אני לא שמעתי לפני על הקבוצה שלה ואם לא הייתי רואה את החדשות של השעה שש עם אחוזי הרייטינג המגוחחים סביר להניח שגם לא הייתי שומעת. אז, נכון, היא פועלת, היא עושה, היא מגשימה דברים שאנשים אחרים רק חולמים עליהם. היא עושה דברים שאני באמת לא מגיעה לרמה של הקורסליים שלהם. אבל, למען האמת, היא-לא-עושה-כלום! החלום הוגשם, היא פתחה את האגודה הזאת, אבל בחיי שהאגודה הפצפונת הזאת היא חתיכת גרגר חול אחד בים, כוכב אחד בשמים ודג אחד במים. זה בטל במיליארד ++++. אז מה החלום הזה שווה? מה הוא בכלל? זה חלום שהוגשם? למי זה עוזר? כמה זה באמת שינה?

אנחנו בני אדם כאלה קטנים בחתיכת פלנטה אין סופית. המציאות שלנו כל כך מצומצמת שהמוח האנושי הקטן והאווילי שלנו לא מסוגל אפילו לקלוט עד כמה. מה הסיכוי שלנו בעולם? מה הסיכוי שלנו באמת להשפיע אם אנחנו לא ראשי אחת מין המעצמות (ארה"ב, רוסיה, סין וכו'...) או איזה זוכי פרס נובל או לפחות בעלי דעה בקנה מידה עולמי. מי אנחנו? כמה אנשים באמת אכפת להם מקיומי? כמה? חמישים? מאה? נגזים, אלף... אלף אנשים! זה הכל. פשוט עלוב. איזה מין עולם זה? מה החלומות שלנו שווים אם הסיכוי שנגשים אותם באמת, ואני מתכוונת לבאמת הזה, הוא קלוש ביותר?

אתם מבינים, בגלל זה אני תמיד אומרת שאני שונאת את הים. אין משהו יותר מדכא מהאין סוף מהמחשבה שהזמן הוא בלתי נגמר, חוזר ונשנה. מתקיים כל הזמן שוב ושוב ושוב וחזר משמעות באותה מידה.

כל חלום שלא נחלום, כל מה שלא נרצה, לא נעשה, לא נחשוב שווה כלום בעולם הזה. כלום ששואף לאפס בצורה אין סופית, אם הייתי זוכרת איך אומרים את זה במתמטיקה. הסימן הזה של השמונה ההפוף, לימס, אפס. כן, זה מה שאנחנו, לימס אפס.

בבית של סבתא שלי יש פסל קטן שעשוי מפלסטיק שרואים אדם בתוך שירותים עם היד על הידית הזאת שמורידים איתה את המים ומתחת לפסל כתוב "להתראות עולם אכזר". בדיוק ככה. מה ההבדל בינינו לבין ביוב? נולדים, מתרוצצים כמו זבובים, חרקים, הלוך ושוב ויורדים לקבר אל הרימה והתולעה. וגם אם נשפיע, לא נשפיע.

עצוב.