"הקפה שלך בבקשה, גברתי." המלצר בחולצה הלבנה עם עניבת הפרפר עמד מעל סבתא ברונקה, ואמיל צינדר, איש העסקים השרמנטי התפוגג ואוּכּל בין רקות מצחה. היא נאנחה כשהבינה שנשבתה בתעתועי התנומה עד כדי כך, שידה היתה עדיין מושטת לנשיקה. היא משכה אותה ואחזה בידית ספל הקפה. "הא!" אמרה לעצמה ולגמה כמה לגימות. אמיל צינדר היה שמו של רופא השיניים שלה.

"וזה החשבון," אמר המלצר ודחף אותו מתחת לצלוחית. "בזמנך." הוא הוסיף בקול מעודן ונד בראשו. סבתא ברונקה הניחה את הספל על הצלוחית, שלפה את פתק החשבון, תחילה קרבה אותו לעיניה ואחרי כן הרחיקה, ואז הסתכלה בו כלא מאמינה:

"עשרים וחמישה שקלים???" היא קראה, "עשרים וחמישה שקלים עבור קפה???"

וזאת היתה הפעם האחרונה שהיא יצאה לצוד גברים בלובי של בית מלון.