פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
שרי, ואני
אנחנו חיים מתוך ציפיה לרגעים של חסד. אנחנו לא יודעים מה הם, בטרם מעשה, אבל כשהם באים קורה לנו משהו כל כך חזק וטוב עד שלהרף עין אנחנו נפרדים מהצורך באישיות, או בתודעה, והנה אנחנו נמסים לתוך ומתמזגים עם הסביבה שלנו. ואין יותר רעש. לפעמים הרגע הזה כל כך קצר עד שאי אפשר למדוד אותו בזמן, מה שלא מפריע לו להימתח לאינקץ בזיכרון. לפעמים מעורב בו אדם אחר. לפעמים זאת אישה. לפעמים זאת אישה שיודעת משהו שאתה לא. היום, בדרך כלל, ידע כזה מצד מישהי על סיפה של קשירת קשר בינינו שולח אותי למקום כועס ומסתגר. אבל אני זוכר זמנים שבהם דברים היו אחרת.
שרי הייתה חברה של אחותי הגדולה. החברה היפה והמוזרה שלה. היא באה מקנדה: כשהייתה בת שלוש עשרה או ארבע עשרה ההורים שלה עשו עליה והשתקעו ביקנעם הזעירה של שנות ה80, מכל המקומות. הן התחברו מייד והפכו לחברות טובות, שרי ואחותי: שרי הייתה משהו שלא ראינו ביקנעם קודם. אחותי משהו שלא ראו באף מקום אף פעם.
החברות של שרי עם אחותי נמשכה בערך שנתיים והגיעה לקיצה עם סוף התיכון של השניה, גם בגלל שאחותי התחילה בתהליכי חזרה בתשובה וגם בגלל שאמא שלי לא ממש אהבה את האיום החדש והלא מוכר על תמימותם של ילדיה - של אחותי הגדולה, ליתר דיוק. או שאולי גם שלי, אני יכול להגיד ממרחק השנים. שרי ואחותי הלכו בדרכים נפרדות ואני, חוץ מזה שראתה אותי פעם בתחתונים, בן ארבע עשרה ומשהו אולי, וחוץ מזה שפעם באה אלינו בלי חזייה וראיתי את הנס שהיה לה מתחת למחשוף כשהתכופפה לסדר את השיער או משהו, וחוץ מזה שניצחה אותי פעם בהורדות ידיים, לעיניו המשתאות והכמעט בוכיות של אבא שלי, חוץ מכל אלה שרי לא עשתה עלי רושם מיוחד: היא הייתה הילדה הזרה שלא התפעלה עד התאהבות והתמסרות טוטלית ומיידית מחכמת בן החמש עשרה שלי. כשעזבתי לישיבה לא היה ברור היכן החברות של שרי ואחותי עומדת. כשחזרתי מהישיבה שרי כבר לא הייתה שם.
הכל השתנה כשיום אחד פגשתי אותה במכולת, כשהלכתי לקנות את מה שאמא שלי שלחה אותי לקנות ומצאתי אותה עומדת מול המוכר ומחייכת אלי. שרי תמיד חייכה אלי. למעשה אני חושב שחוץ ממתי שהייתה שקועה בשיחה רצינית שרי חייכה תמיד (ואפילו אז היה רמז לחיוך בעיניי החתולה שלה "אני יודעת מה באמת חשוב בחיים האלה ושום דבר שתגידו לא יצליח לבלבל אותי" הן היו מחייכות). חייכתי בחזרה ושאלתי בנימוס מה שלומה ומה נשמע ומה קורה איתה והכל. היא אמרה שהכל בסדר ושאלה אותי מה אני הולך לעשות אחרי צהריים. אמרתי לה ששום דבר מיוחד והיא שאלה אם היא יכולה לבוא אלי. אמרתי שכן, בטח, יש לי גם מוסיקה מגניבה שהקלטתי על קסטות ואפשר לשמוע קצת. אף אחד אחר לא באמת רצה לשמוע את הקסטות המוקלטות מהרדיו שלי. ובאמת באותו אחר צהריים שרי באה אלי והשמעתי לה את הקסטות שהקלטתי מהרדיו וגם מכמה תקליטים ששאלתי. אמרתי לה שאני אוהב את פינק פלויד, והיא אמרה ש"החומה" זה לא פינק פלויד ואני התעצבנתי כי היה לי גם את "wish you were here" על קלטת. שמענו מוסיקה איזה שעה-שעתיים ואז היא אמרה שהיא צריכה ללכת ושאולי נעשה את זה שוב פעם? בטח שהסכמתי. כבר התחלתי לראות בה משהו - שלא בדיוק ידעתי מהו.
היו לנו כמה פגישות כאלה, אצלה ואצלי. תמיד דיברנו, תמיד ניסיתי להישמע מבין, תמיד היא הבינה יותר, תמיד שמענו מוסיקה. פעם אחת, אני זוכר, היא קנתה חומוס וכל מיני שטויות ואכלנו אצלה בחדר לאור נרות והעיניים של אחד החתולים שלה (היו לה שלושה) נדלקו פתאום בחושך כמו פנס. היא אמרה שבטח שהוא עושה את זה בכוונה ושבטח שהוא מבין כל מה שאומרים ושבטח, יש לו נשמה, היא מגדלת אותו כבר שנים והיא מכירה את החתולים שלה ויש להם מצבי רוח והם מגיבים לאיך שאנשים מתנהגים ומדברים. אכלנו לאור הנרות ועיניי החתולים שלה והיא נתנה לי ספר של סטיבן קינג, באנגלית, שלא הצלחתי לקרוא אף פעם.
עשינו מלא דברים ביחד, שרי ואני, בקיץ ההוא: הלכנו ל"אישה יפה" והלכנו לאיזה פאב אפלולי ונהדר שניגנו בו מוסיקת בלוז שהיא כמובן הכירה ושרה בהתמסרות והלכנו לעשות מדורות ביער והלכנו לנסות ולגרום לאנשים שהיא תעשה להם ראסטות: לא הצלחנו לשכנע אף אחד אבל היא לא התלוננה ולא איבדה את מצב הרוח שלה אפילו לרגע.
ובשמונה של ערב אחד מיוחד נפגשנו ושרי הציעה שנלך לעשות מדורה ביער (יקנעם מוקפת חורשות שאת שביליהן חרשתי בריצה, בייחוד בשנים שלפני הצבא. הקיץ שלי עם שרי היה בין י"א לי"ב, הקיץ שבו רצתי כפי שלא רצתי לפני כן או שוב מאז: הקיץ שבו התפישה שלי התעצבה בשעות ארוכות של ריצה בבדידות של הגבעות המוריקות ההן). הלכנו לעשות מדורה ביחד. אספנו עץ והדלקנו אש וישבנו מולה, ושרי שרה את כל "American Pie” מהתחלה ועד הסוף, מהזיכרון, פעמיים. אני ישבתי והקשבתי בשקט והסתכלתי עליה, עדיין לא מבין אותה לחלוטין. אולי רק היום אני יכול. אולי לעולם לא אוכל. כשסיימה לשיר שרי הוציאה סיגריות ושקית קטנה עם חומר עשבי-משהו והתחילה להתעסק עם זה. אני ישבתי והסתכלתי עליה, מסניף אותה בלי לדעת. כשגמרה להכין היא הדליקה את הסיגריה שהכינה והתחילה לעשן. כששאלה אותי אם אני רוצה גם לנסות עניתי שנראה לי שכן. ניסיתי. השתעלתי כמו מטורף: ירדו לי דמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שהכנסתי עשן סיגריה לריאות. זה היה מצחיק. היא לא לעגה לי, רק חייכה טיפה יותר רחב את החיוך התמידי שלה. "אולי בנג יהיה יותר קל לך", והכינה אחד. זה אמנם צרב קצת פחות אבל עדיין השתעלתי יותר מדי מכדי שאוכל להנות. ואז זה בא.
אתם מבינים: כמו שכל הרגעים המכוננים באים לעולם: בלי להודיע על עצמם, בלי רעש גדול. שרי אמרה שהיא מכירה שיטה שאולי תעזור ואני אמרתי שלא איכפת לי לנסות. כמו שהמדורה השתקפה בעיניה הייתי מוכן גם לקפוץ איתה אל הלא-כלום, אם הייתה מציעה לי. שרי אמרה לי לעצום עיניים ולפתוח קצת, טיפונת, את הפה. ניסיתי (בגמלוניות) לעשות בדיוק מה שהיא אמרה ואז הרגשתי איך השפתיים שלה מתקרבות לשלי ונצמדות אליהן, איך עשן הסיגריות שהכינה החברה עם העיניים החתוליות המחייכות של אחותי הגדולה עובר מגרונה לתוך חלל הפה שלי והיא מבקשת ממני לפתוח עוד קצת את הפה ומשם למטה, אל ריאותיי. וטעם השפתיים שלה.
אני חושב שכבר אין נשיקות כאלה בעולם, אולי רק בעיירות קטנות ושכוחות אל שבאות אליהן נערות קנדיות יפות וחכמות להפליא ומנשקות בן שש עשרה לראשונה בחייו, לאור מדורה, בלילה, עם עשן מריחואנה בפה, מתוק ומהביל ונצחי יותר מאלוהים.
היו עוד רגעים עם שרי אבל הקשר, כך נדמה לי, איבד קצת מהתנופה שלו ואני די בטוח שבאשמתי: אני יודע שלא הייתי מספיק חכם להבין כמה חד פעמית היא שרי. כמה משמעותיים הרגעים איתה יהיו בשבילי בחלוף השנים, עם בוא הידיעה והפחד.
כששרי אמרה לי שהיא טסה הייתי בטוח שזה לזמן קצר, לטייל. שבטח היא תחזור די מהר וגם הייתי צריך להתגייס עוד כמה חודשים וגם זה תפס אצלי מקום בראש. הייתי איתה ביום שהיא טסה. ישבתי וחיכיתי איתה בתחנת האוטובוס, ממש בפתח הכניסה לבלוק שבו גרנו, למונית שתיקח אותה לשדה התעופה. לא כל כך ידענו מה להגיד, וכשהמונית הגיעה לבסוף שרי רק נישקה אותי על הראש ואמרה לי להתראות. לא הספקתי אפילו לנשק אותה בחזרה. לא הספקתי אפילו לקום ולחבק אותה. לא עלה בדעתי אז להגיד לה כמה היא נפלאה, כמה אהבתי אותה, כמה אתגעגע אליה. הדלת של המונית נסגרה ושרי נסעה לבן גוריון ומשם ללונדון ומשם איש לא יודע לאן בקיץ 91. אני התגייסתי בנובמבר של אותה שנה. לא ראיתי את שרי מאז ואני לא יכול לשכוח, לא אוכל לשכוח, לא יכול להפסיק לקוות בנאיביות של מתבגר שיום אחד אלך ברחוב והיא פתאום תהיה שם, בעיניים מחייכות ומדורה ושבילים של תום לרוץ בהם.
בחג האחרון, כשהעליתי זכרונות חומלים ואוהבים מהשכונה היקנעמית עם אחותי, היא אמרה שפגשה את אמא של שרי באוטובוס וששרי כנראה בקנדה.
"הייתי מתעמלת" שרי אמרה לנו פעם, לאחותי ולי. וכדי להוכיח היא שלפה מאיפשהו תמונה נושנה, עמוד שער גזור מאיזה ירחון קנדי משנות ה70. אני עדיין יכול לראות אותה, בת שש או שבע, במחוז קפוא של מדינה עצומה, עושה סלטה על הקורה, בבגד גוף סגול, ומחייכת.
- סוף -
|
תגובות (43)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ככה כותבים על אהבה רק חסרי האהבה, לפעמים נדמה לי. תודה על עוד תגובה עריבה לחיך במיוחד, נסיכה.
"מי שיש לו קצת חסד, ימצא חסד בכל מקום"
היה לי לעונג, מדורות בעיניים, לטיפות של מילים בלשון.
כמה יפה אתה כותב על אהבה,
מנשים את הילדות בעיניים אוהבות.
נהניתי מאוד.
כל יום אני מגלה משהו חדש (ישיבה?)
והעיניים המחייכות, ואלו ששמחו מהן, גם שנים רבות אחריי...
איזה איש מיוחד אתה, רון, ומה נאה העברית השגורה בפיך (: שמח מאוד להכיר, שמח על התגובות שלך.
וכן, אתה צודק, יש זכרונות כאלה שהזמן לא יכול להם. זכרונות של זוך עמיד בפני כל.
בחיי שביום אחד עשית לך חבר.
איזה יופי שרי - לתמיד.
אתה מבין? ורד צחור שלא יקמול לעולם.
היא איננה והיא איתך לתמיד ככה עם חיוך שובבי בעיניים ושפתיים רכות.
מעבר לממד הזמן - לנצח.
כשאני פוגש מישהי עם אינטלקט ודם חם אני איכשהו יודע שיהיה בסדר.
מוחמא מאוד, בנאדם. תודה.
לקחת אותי, גבוה ,גבוה,
גם אתה אדון ילד :)
באמת כיף (:
תודה ענתי
איזה כייף שפוסטים מהעבר עולים
אתה פשוט יודע לכתוב!
אם יהיה המשך (וכנראה שזה בלתי נמנע) אספר, בטח שאספר - מה עוד יכול לעשות הבנאדם?
את משהו מיוחד, ילדה.
נראה לי שמאז מצאת כמה - - תודה על כולן, מגדלית.
אתה סופר אמיתי אלון.
בא לי המשך!
אין מילים.
אני מקווה שדברים טובים (:
תודה עפיפית.
אתה יודע לספר סיפור.
כל כך הרבה אפשר ללמוד דרכו על הנער שהיית.
"..... הקיץ שלי עם שרי היה בין י"א לי"ב, הקיץ שבו רצתי כפי שלא רצתי לפני כן או שוב מאז: הקיץ שבו התפישה שלי התעצבה בשעות ארוכות של ריצה בבדידות של הגבעות המוריקות ההן). ...."
כדאי לחשוב - אולי תתחיל לרוץ........
יפה!
מירה
אולי היא בפייסבוק?, מספרת על אהבת נעורים עם נער צעיר אותו נישקה פעם והלכה?
רקום מצויין. אחזת יפה במילים.
נראה לי שהחוכמה האמיתית היא לא (רק) להתרפק על זכרונות ילדות מתוקים,
אלא לייצר חדשים
ויותר חשוב מזה - לא להתמכר לסיפורים של עצמנו ולפספס על הדרך את הזכרון המושלם הבא
תמר תמר, איזה מין לוחמת את? קצת רוך ואת מתפרקת מארסנל הנשק שלך.
אוהב את מה שאת אומרת, מאחלת שאפגוש אותה שוב. ולא משנה מה יבוא אחר כך, הרגע הזה, החיבוק הראשון, יהיה שווה הכל. התפילה היחידה שלא תהיה זרות. ומעבר לכמה הזיכרון מושלם והיא, באמת, נגעה עמוק - הרצון לדעת שהיא בסדר, את מבינה? הרצון לתת לה את האהבה והחברות שלי, לדעת מה נהיה איתה. סנטימנטליסט שכמותי, בחיי.
כשקראתי, לא ממש הצלחתי לשים על זה את היד, אבל היתה תחושה שגם לי היה מישהו כזה, קיץ אחד ועם השנים הוא נעלם.
זאת בטח תחושה שעוברת אצל רבים. הגעגוע למי שהיה מושלם ברגע מושלם שאולי לעולם לא יחזור (זה בעיקר קורה בהיותנו נערים) ואז בכל מני צמתים בחיים אנחנו פתאום מתגעגעים למושלם הזה.
ברור שכולנו רוצים ששרי תחזור, שתפגוש אותה ברחוב, או באוטובוס או בסופר (כי כבר אין מכולת) וגם אם מישהו חושב שהקסם יתפוגג, אז נכון, אבל אז מה, הסקרנות גדולה מזה. וחוץ מזה, וזה מנסיון, לפעמים כשהקסם מתפוגג משתרר לו איזה מנוח שלא היה קודם.
אוף איתך, כתבת נפלא.
את, את - - -
תודה איריס ב.מרגש ומקסים. פשוט מקסים.
זהו שלא התכוונתי מפסיק להיות או הופך למשהו אחר אלא משלב בין מה שהיית ומה שאתה היום
באיך שאתה רואה את הדברים
מה וואי ?
מבחינת גיל ומראה את צודקת. אבל התודעה שלנו היא דבר שגדל לרוחב, בצורה מאוזנת, לא מאונכת. אתה לא מפסיק להיות משהו כשאתה מתפתח לכדי משהו אחר, אלה אתה נהיה גם וגם. וגם החיבור והמעברים בין כל הדברים שהיית ואתה - גם זה נשאר, גם זה אתה.
וואיי, כמה אני מ***ן במח (-:
היית נער עכשיו אתה כבר לא... עובדה!
לי נראה שבכל סיפורי הנוסטלגיה אנחנו מערבבים ראייה של אז וראיה עם עכבות
שאספנו עם השנים לטוב ולרע לא?
מה יש להגיד? תודה גדולה. לא חשבתי עליו כעל ילד (-:, זה היה חמוד.
תודה*
שמח שאהבת (גם את השיר). לא, לא ידעתי. והיום כשהוספתי את הסירטון לפוסט חשבתי כמה יופי יש בזה, ושאני חייב ללמוד את זה. עם השנים אתה לומד שמה שכמעט, מה שעל הגבול, הכי מסעיר. חיה מוזרה, הבנאדם.
כתבת מקסים וזורם להפליא
שילבת יפה את הראיה של הילד של אז ואת איך שאתה רואה היום
יופי ! אחזור עם כוכב
תודה נטוש.
מדהים מדהים מדהים!
לא יכולתי להפסיק לקרוא... המילים סחפו אותי.
אני מבין מה את אומרת - קצת כמו ההבדל בין סינמה פרדיסו בגירסה המסחרית הרגילה שלו, שהופצה שנים, לבין גירסת הבמאי שיצאה לפני שנתיים-שלוש. מבין. ובכל זאת, הגעגוע כואב.
אוהב את הטנגו שלך, אם כי את שלי הבאתי יותר בגלל השיר "ההיסטוריה של האהבה", באמת אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. והחובבן שערך את הקליפ הזה עשה עבודה שובבה ונהדרת בעיניי.
תודה*
אל תרצה לפגוש אותה.
זה מתוק עד כאב בבשר החי, החשוף, דווקא מפני שזה בלתי ממומש לעד.
נכון שאתה נכנס לפעמים למיטה ומכניס את עצמך למצב של הזיות מה היה אילו, כל מיני סצינות שהיית רוצה שיקרו, ולא קרו מעולם? זו האורגזמה הנפשית הטובה ביותר.
לדברים לא פתורים ובעיקר לא ממומשים יש קסם ועוצה חזקים פי מליון מאשר היזכרות במשהו קונקרנטי שקרה במציאות
הבאת טנגו. הטנגו האמיתי הסוחף הטראגי הוא פה.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=397119
תודה, ואהבה גם מכאן.
כן. הדברים גלויים - -
תודה גדולה - על היופי שראית.
תודה, תודה כפרה עלייך. ועוד תהיינה הפתעות, בטוח (:
הסיפור מופלא
ואתה מספר אותו בצורה יפיפיה.
לא יכולתי שלא להיתקע על אחד המשפטים הראשונים:
היום, בדרך כלל, ידע כזה מצד מישהי על סיפה של קשירת קשר בינינו שולח אותי למקום כועס ומסתגר.
המממ
it maks you think....
"אני חושב שכבר אין נשיקות כאלה בעולם" , תמיד יש יכולות להיות הפתעות , אשוב בריצה לככב כי אין לי ,שבת שלום :)