מוטי
מאת: אסף שור

מוטי, הקדמה | אסף שור
הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. אתם המבצעים והקהל גם יחד, וכל זה כבר יצא משליטתי. לכן אני יכול רק לבקש לקרוא בשימת לב, ולפחות רק לא באדישות מוחלטת. אפילו בחדווה בפסקאות הראויות לכך. מבחינתי עכשיו זה היינו הך. את רובכם בין כה וכה איני מכיר ולא אכיר אף פעם, ואם תמותו (ואפילו באמצע פרק) לא אדע מזה בכלל.כן. ככה זה. בעינינו אנחנו חשובים מאוד, אך בשביל רוב האחרים מותנו לא יהיה אפילו ידיעה שולית במקומון. יש אנשים שפעם בשבוע לפחות חלפנו זה על פני זה ברחוב. כמה מהם כבר מתו, זה בטוח, ואנחנו כלל לא שמנו לב. וככה גם אנחנו, יום אחד, והיעדרנו לא מורגש אצל הנשארים ללכת ברחוב בערב, בטיול עם כלב או בדרך אל פח הזבל עם שקית גדולה. ומשום כך הפשטות. משום כך. לכן כמעט אין משחקים כאן, לא הטעיות, שום ערמומיות אין בספר הזה. אני לא מתמרן. הכל פשוט-פשוט. הכל על השולחן. הקלפים על השולחן, המפה על השולחן, הכל על השולחן, תפתחו את המקרר, לא נשאר שם כלום, הכל על השולחן, הכל, תסתכלו מתחתיו, גם שם אין כלום, הכל על השולחן והשולחן באוויר עומד.

מוטי, 12 | אסף שור
כמה גדול הצורך להאמין, אפילו לדעת בוודאות, שיש שם מישהו מעלינו שמשגיח, שקובע, שפוקח עין צופיה על כל המעשים. לדעת שיש אבא, אפילו אבא רע, רק שיהיה. רק שיהיה לנו מכווין ומנווט, בוחן כליות ולב, בעל כורחנו עוד ניתן בפניו דין וחשבון. כי העולם דוהר מהר, דוהר בירידה, הצילו, הכל בלתי הפיך, אתם שומעים? בלתי הפיך. ואיך זה ייתכן שכל הדרך עד לראש הפירמידה כולם רק אנשים כמונו, שמהדסים באי-נוחות מבעד לימים וללילות, תופרים את עלילות חיינו טלאי על טלאי, ורק חשש אחד גדול אצלנו גם יותר מן החשש להיתפס, והוא החשש לא להיתפס, ליפול באין מציל, כל הדרך למטה ואין קרקעית. לכן אנחנו ממציאים את הגבולות. לכן אנחנו דוחקים בהם ומייחלים ליד נחרצת שתחזיק ברצועה, וגם אם ניחנק קצת פה ושם, וגם אם לא נדע לפרש כהלכה כל הנחיה וכל פקודה, גם אם ניענש על כך, עדיין הרצועה מוחזקת בתקיפות, שלא נרוץ לכביש בלי לשים לב, משאיות ענק שורצות שם, ריבוא של גלגלים ששועטים בעיוורון קדימה. לכן צריך כל אדם בר דעת לישון עם מפה מתחת לכרית. אוגדן מפות, אפילו. וכל לילה, לפני השינה, לנשק את המפה הזו. לומר, תודה, תודה לך, מפה יקרה. ולא על הדרכים להודות. על סוף הדרכים. על כך שאי-אפשר יותר ללכת וללכת עד בלי די. בסוף יבוא הים. אחר כך דרקונים. אך לא מפה של היקום. זה לא נגמר. הלאה והלאה זה ממשיך, תמיד יהיה לאן ללכת עוד, ואז איפה נניח את הראש בלילה.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור מוטי - אסף שור  

עסק מפוקפק, טוויית סיפורים.

מאת שירה סתיו 

הרומן היפה של אסף שור מפר כל מהלך תקין של עלילה, חושף את גלגליי השיניים של המכונה המניעה אותו, ומזכיר שוב ושוב שדמויותיו הן לא יותר מיצירי דמיון. אך דווקא מנגנוני השיבוש הללו הם שמושכים, שמזמינים פנימה אל תוך הסיפור. 

אפשר היה להתחיל את הביקורת הזאת בכל מיני דרכים, לחשוב על כל מיני סופרלטיבים, משומשים יותר ופחות - מרגש, נפלא, מצחיק, מקסים, מענג. ואפשר גם לכתוב בפשטות: מי שלא יקרא את הספר החדש של אסף שור - פשוט מפסיד.

מיהו מוטי? אודה על האמת, נמשכתי לקרוא את מוטי בעיקר בגלל שם הספר, שהוא מקורי, חריג ומוזר בדיוק בגלל הרגילות הפשוטה והיומיומית שלו. הרגילות הזאת היא קיצונית, משום שהיא לוקחת אותנו אל הקצה של השפה, אל המקום שבו היא לא מסמנת דבר מחוץ לעצמה. כמסמן, השם מוטי עובד בדיוק משום שהוא לא מוסר לנו שום דבר, משום שהוא לא מצביע על שום אופק סימבולי שמעבר לו. עצם ריקותו המילולית עושה אותו חד-פעמי.

מיהו מוטי? אפשר לומר, אולי, שהוא מורה בבית ספר יסודי, שהוא אוהב את הכלבה שלו, שהוא בחור טוב בסך הכל, אולי קצת יותר מדי חולמני, שהסתבך קצת בדיוק משום כך. אפשר לומר את כל זה, אבל האמת היא שמוטי הוא פשוט מוטי, וזה סוד כוחו.

מה עושה מוטי כל הימים? יושב והוזה מסלולים אפשריים לסיפור האהבה הבדיוני שלו עם שכנתו אריאלה. מוטי הוא מופת של אי-עשייה, של הימנעות.

ואת המעשה היחיד שמוטי לוקח עליו בעלות - שהוא גם המעשה המשמעותי היחיד בספר - הוא לא באמת עשה. הוא חי בעולם של פנטזיות, גלגול וטווייה של כיוונים אפשריים יותר ופחות שבהם יכלו, אולי, חייו המשותפים עם אריאלה להתפתח בחיים אחרים. כל הכיוונים הללו, בדיוק כמו מוטי עצמו, וכמו שמו, בולטים בעצם רגילותם נטולת הזוהר, ומתפתחים כולם כמהלכים פרוזאיים לחלוטין, בלי דרמות. מרביתם מעין "מרשמים לחיים טובים", הלקוחים מדימויים פופולריים.

ככל שדימיונו של מוטי נתון בתנועה של חופש נטול מעצורים (לכאורה) בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (לכאורה) של הפנטזיה, כך הוא נידון להתרחק יותר ויותר מעולם המגע, המעשה והמימוש, ודוחק את עצמו אל כלא מטאפורי ופיסי כאחד. הוא אינו מותיר כל מרחב תמרון בין הפנטזיה למציאות, וחייב לדחות כל העת את המפגש עם עולם הממש אל העתיד הלא ידוע.

מוטי הוא כמובן רפליקה של המספר עצמו, שמכניס את עצמו אל הכלא של הסיפור, ולו כדי לתחום איכשהו את אינסוף האפשרויות והמסלולים שנפתחים ברגע שמתחילים לדמיין דמויות, עלילות ומקומות. הספר נע בתוך המתח בין המחויבות להתקדם באופן ליניארי לאורך קו מסוים לבין הפיתוי המתמיד לפרום את החוט, להיתקע במקום, להיעצר, לסטות לכל כיוון אפשרי: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאוד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד מזה, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 81).

אני לא רוצה לספר יותר מדי, גם כדי לא להרוס את העלילה, ובעיקר משום שאין כמעט מה להרוס, שהרי העלילה כבר הרוסה ממילא: הספר הוא הפרה בוטה של כל מהלך תקין של עלילה, גם אם יש לה כאן התחלה, אמצע וסוף במובן המקובל, ואפילו יסודות אריסטוטליים מובהקים כגון פגם באישיותו של הגיבור, משגה גורלי, סבל, התרה וכדומה. כל אלה הם רק חיילים בלוח משחק גדול ממדים שאסף שור מזיז, וקורא לנו להזיז, ממקום למקום, במודעות מתמדת לכל המהלכים האפשריים - אלה שנבחרו, ואלה שלא נבחרו: "אני מנסה לדחוף את הרומן הזה, את הקול המספר הזה, אל מעבר לגבולותיו. שיתפוצץ, שיתפקע. אפשר לטבוע במרחב הזה של האפשרויות, למות מרוב מיאוס ואושר, למות מהרצון הזה להימנע, מהרצון שלא יקרה דבר, שיישאר הכל פתוח" (עמ' 147). כך נהפך הספר למעין פקעת צמר שחתול עצבני במיוחד שיחק בה, משך וגרר ממנה חוטים לכל הכיוונים, כל כיוון מעניין בפני עצמו ומושך ללכת בו הלאה, עד לפרימה הבאה, עד שאי אפשר לשחזר עוד את נקודת המרכז ומאיפה התחיל הכל.

דרך אחרת לתאר את פרימת העלילה - ואת חוויית הקריאה - בספר הזה יכולה לשאוב השראה מתיאורם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי את יצירתו של קפקא כ"ריזום", מעין שרך אופקי המתפשט על הקרקע ללא כיוון מוגדר: "לא חשוב מאיזה קצה ניכנס; אף אחד מן הקצוות אינו חשוב יותר מהאחר, לשום כניסה אין עדיפות, גם אם זה כמעט מבוי סתום, מעבר צר, צינורית וכו' (...) רק עקרון הכניסות המרובות מונע את חדירת האויב, המסמן, ואת הניסיונות לפרש יצירה שמציעה את עצמה, למעשה, רק להתנסות" ("קפקא - לקראת ספרות מינורית", רסלינג, 2005, בתרגומם של רפאל זגורי-אורלי ויורם רון).

גם שור קורא לנו כל העת להתנסות, לא לעמוד מנגד. הוא אינו חדל להזכיר לנו את מיקומו כמספר ולייצר מנגנונים שישבשו את היטמעותנו בעלילות, את ההתקשרות שלנו עם הדמויות, להזכיר לנו שהן לא יותר מיצירי דמיון שנגזרו ממוחו, לשתף אותנו בשיקוליו, לחשוף לפנינו שוב ושוב את גלגלי השיניים של המכונה המניעה את הספר, אפילו זו המסחרית: "בשביל מה להרחיב את הדיבור סתם כך, למלא עמודים כך שהספר לא יהיה קצר מדי (נובלה) אלא ישקול כמו שצריך, שתרגישו שיש תמורה לכסף שלכם" (עמ' 143).

אבל בדרך מופלאה, דווקא מנגנוני השיבוש הללו, המיועדים בדרך כלל להרחיק, לנכר ולנטרל מעורבות רגשית, הם שמושכים ומזמינים אותנו פנימה אל תוך הסיפור, מערבים אותנו בתוכו באופן המחייב ביותר, קוראים לנו למשוך בעול הסיפור, לקחת אחריות, להשתתף. דווקא משום כך נעשות הדמויות כל כך כובשות ומרגשות, שוברות את הלב: "אוי ואבוי, תראו תראו אותם, את כל האנשים שברומן הזה, כמעט כולם, אם מישהו יחבק אותם ממש, אם מישהו יחזיק אותם חזק, יתפרקו לחתיכות" (עמ' 190).

בין הדמויות הללו, שכל אחת מהן לבדה היתה יכולה לפרנס רומן משל עצמה, נמצאים מנחם, חברו "הטוב" של מוטי; כלבה קוסמונאוטית אחת ועוד כלבה אחת "רגילה"; אשתו של מנחם; סוהר גלוי-לב; פועל זר; עוברת אורח חסרת מזל; ועוד כמה דמויות היוצאות ונכנסות כלעומת שבאו, ומגלמות כל אחת בדרכה את השליטה, את חוסר האונים, את החמלה ואת האכזריות השרירותית הטבועים בקשרים אנושיים. דמות אחרת, חשובה לא פחות, היא השפה של הסיפור, שיש לה קצב מיוחד, שאחרי כמה פרקים כבר מתחיל לתקתק בתוך הראש כמו מעצמו, סוחף וממכר.

וכבר אמרתי יותר מדי, בניסיון להעביר ולו מקצת מקסמו של הספר הזה. ואילו הייתי דמות במוטי, הייתי אומרת לכם ככה: תסלחו לי, כן, אני לא בדיוק יודעת מה אתם עושים עכשיו, כלומר, אני מנחשת, אם הגעתם עד כאן, שאתם כנראה קוראים את העיתון. אבל מתי שהוא היום אתם חייבים לזרוק את העיתון הזה הצדה, כי מגיע רגע שהמלים הכתובות חייבות כבר לגעת בעולם ולהזיז בו משהו, ולא רק להימצא שם כמו נמלים שחורות סטאטיות על דף. אז מתי שהוא היום תזרקו כבר הצדה את העיתון, או את מה שזה לא יהיה שאתם עושים, ותלכו לחנות ספרים ותקנו את מוטי, ותשבו לקרוא אותו, כי מזמן מזמן, אבל ממש מזמן, לא קראתי ספר כל כך יפה.

שירה סתיו היא חוקרת ומבקרת ספרות