מופע ששווה (לפחות) לקרוא עליו:

http://www.1909.co.il/2008/09/16/jazz-2/

שני וירטואוזים על במה אחת. אני מעתיקה את הטקסט, אך שווה להכנס ללינק כדי למצוא לינק דוגמית לקטע מההופעה.

שבת שלום :)

ליאוניד פְּטַשְקָה  ובאלדי אולייד -  ג'אז על גג עזריאלי

להופעה הזו באתי בזכות האורח. אבל איזו הפתעה מרעננת הביא עימו המארח! לאוניד פְּטַשְקָה - בחולצה פרחונית בהירה, שובבית ביחס ללבוש הכהה השולט בבמה – הוא יוצר מלא התלהבות וביצועיסט מוכשר בטירוף. אפילו שמו מתנגן בצורה מושלמת על הלשון. פְּטַשְקָה .
פְּטַשְקָה ואורחיו, באלדי אולייר ובניו, יצרו יחד מופע משלהב של מקצב לטיני-בלקני, בשילוב מקורי ומענג במיוחד. שוו בנפשכם צמד וירטואוזים, מלהטטים איש איש באינסטרומנטו, כשברקע מזדקרים שלושת מגדלי עזריאלי, בוהקים בחשיכה ומלבים את האווירה הקוסמופוליטית. על הבמה מונח אחר כבוד פסנתר כנף – ושאפו רציני למי שהעלה אותו עד הלום.

פְּטַשְקָה, ילד פלא שהחל לנגן בגיל 4 – ונשאר ילד בנמרצותו ושמחת החיים הנוזלת ממנו – עלה לארץ בגיל 20, כשבאמתחתו כבר 17 (!) מדליות בינלאומיות על סגנונו, הנוטל את הג'ז למחוזות אתניים ורווי אילתורים מקוריים.
בהופעותיו משלב פְּטַשְקָה (כמה כיף לגלגל את שמו על הלשון! נסו גם. פְּטַשְקָה. פְּטַשְ-קָה) פסנתר קלאסי וחשמלי, סינטיסייזר וכלי הקשה מיוחדים, ומפתיע בגישתו אל כל אחד מהם.
לצידו, באלדי אולייר - מוזיקאי בינלאומי בזכות עצמו - המוכר בגזרת הלטינו, שולט ביד רמה ברפרטואר עשיר של סגנונות, החל מג'אז דרום אמריקאי, דרך פלמנקו, ספרדי, אתני-צועני, ועד לג'אז מסורתי. מבחינת כותבת שורות אלו, בעלת יחס מיוחד לגיטרה ספרדית, יושבת המוזיקה שלו באותה ספרייה ועם אותו יחס של כבוד, לצד יצירות של Paco de lucia, הגיטריסט הספרדי האגדי.

השניים ונגניהם פתחו בקטע פסנתר בלקני בשילוב גיטרת פלמנקו, מחזירים את רוב הקהל למחוזות ילדותו. בסיום ה- Kick off המרשים הזה, פינו פְּטַשְקָה ונגניו את הבמה למשפחת אולייר, ואלו הפליאו בניגונים על 3 גיטרות בסגנון ספרדי, פלמנקו ורומבה, יצירות ספרדיות ודרום אמריקאיות - כולל טנגו מקסים – והמוזיקה, אח המוזיקה - תופסת אותנו, מערסלת ומקפיצה בו זמנית.
על מי שטרם צפה בו בהופעה לדעת כי מן המפורסמות היא שכשבאלדי מנגן – אין חלק  בגיטרה שאינו מנוצל עד תום תחת אצבעותיו המיומנות. הגיטרה כולה מכושפת תחתיו, לאורכה ולרוחבה, לרבות תיפוף על תיבת התהודה שלה, במיוחד בקטעי הפלמנקו. הוא פורט במהירות על מיתריה, עד לגבוהים שביניהם, כשהוא מסיים כל קטע ב'באלדיות' המוכרת – ניעור הראש והגוף כולו. בקטע קצבי במיוחד נכנס באלדי אל תוך המוזיקה, כאילו הייתה מקום מבודד, איגלו של צלילים, תוך כדי שהוא מנענע את ראשו באקסטאזה. המוזיקה אמנם קצבית, אך מרגיעה בצורה מפתיעה, אולי משום שהגיטרה 'מדברת' נוסטלגית. מבין היצירות המושמעות לא פסחו גם עלAmor de mis amores המוכרת והאהובה.

פְּטַשְקָה ונגניו שבים לבמה – ואנו נהנים שוב מדואט מורחב, כשההרמוניה מתחזקת עם כל קטע, עד שלעתים נדמה כי הפסנתר התערבב בגיטרה, ופְּטַשְקָה עושה בו כרצונו. לפנינו שני וירטואוזים - שניכר כי הם חווים אושר עילאי ממה שהם עושים שם: כל אחד מהם מנגן בהתלהבות גולמית ילדית מדבקת, יחד ולחוד הם מנערים את ראשם עם הקצב, ונכנסים לטראנס הטוב מכולם – אותו זה שמעניקה המוזיקה.

אח, איזו חבורה עליזה! הסינרגיה הנוצרת מחיבור כל אחד והקטע שלו, מתיזה אל הקהל שמחה נדיבה וטהורה, וקלילות שמשתלבת מצוין עם הבריזה באוויר.

כעת תור האוליירים לפנות את הבמה "כדי לשתות קצת קפה", ולתת לפְּטַשְקָה עם שני נגניו להחזיק קצת את הקהל. ופְּטַשְקָה ? - ראשית מנגן עבורנו סולו, ידיו מפיקות מהקלידים קטע רומנטי מרומם, שמסתיים בקסם.
השמחה עדיין באוויר, אך נעשה נינוח יותר. בתום הקטע הרגוע יחסית, חוזרים ל'בלאגן' – קצב-קצב באוויר, פְּטַשְקָה שופע עליצות וחיוכים מדבקים, ואני אישית מחויכת רצוף למשך רוב ההופעה. למשך רגע אחד, אני מוכנה להישבע שמרוב התלהבות ושקיעה בנגינה על הקלידים, פְּטַשְקָה ממש התרומם (!) מעל הקרקע. ובאקסטזה הזו הפתיע את הקהל והתחיל לשיר בג'אזית מדוברת, תוך שהוא מפעיל את הקהל: "בו בו בו.. פה בה .." ויוצר דיאלוג משעשע.
משם הוא ממשיך לדיאלוג מהפנט עם המתופף, חילופי צלילים בין פסנתר לתופים – הריכוז גבוה, ובשיא הקטע מתרומם פְּטַשְקָה ומנגן בעמידה. זה פרפורמר!

והנה חזרו האוליירים, מלאי שמחת חיים, והאנסמבל ענג אותנו בביצוע
ל-Summer time  ול- Bessa me mucho האלמותי. בהמשך דימו השניים קטע שנכתב לכינור, ובו הכינור מחקה ציפור. בקטע מאלף מוזיקלית, הממחיש גם את ההומור וההגשה הייחודית של השניים, פְּטַשְקָה מלווה את באלדי, המנגן בנונשלנטיות צלילים ואקורדים מורכבים ביותר, משדר לקהל כאילו כך ינגן כל אחד מאיתנו שיתפוס גיטרה ליד.

לסיכום - כי חייבים – היה זה ערב של וירטואוזים, מלאי הומור ואנרגיות מעולות. שלישיית אולייר כבר מזמן נמנית על המוזיקאים האהובים עלי, אך פְּטַשְקָה, איזו תגלית! התאהבתי –  באיש, בנגינה, בשם ובקונספט כולו. פְּטַשְקָה לשלטון!