בפעם הראשונה בחיי הלכתי השבוע למשחק כדורגל בבלומפילד. המשחק היה בין קבוצת הנוער של ישראל, לביו זו של איטליה. ארזנו בתיק כמה פחיות בירה, גרעינים בוטנים ועוד מיני פיצוחים ויצאנו לדרך. כבר בכניסה לבלומפילד, ליד הקופות, התרגשות גדולה מציפה את הגוף, כולם צבועים בצבעי הקבוצה (כחול לבן...) ממהרים להיכנס לאצטדיון הענק. נכנסנו דרך אחד השערים (יש 13!) אחרי שעברנו בדיקה ביטחונית של השוטרים וכמעט לא הורשנו להיכנס בגלל אדי האלכוהול שיצאו לנו מהפה...(את כל הבירות שתינו כבר בדרך) הגיע הרגע הגדול, אחרי עלייה של מס' מדרגות נפרש לפנינו האצטדיון הענק הזה, עם הדשא הכול כך ירוק הזה ועשרות אלפי האוהדים היושבים על הטריבונות ושרים בקול גדול  שירת הלל לקבוצה הישראלית, "ישראל עולה, ישראל עולה ..." . המשחק התחיל כולם עומדים בשירת ההמנון האיטלקי ואז עולה מיה בוסקילה ושרה את ההמנון השלנו ( שלאומת ההמנון האיטלקי הנשמע כמו יצירה אופטימית של פברוטי , נשמע מדכא אפילו מפי הבוסקילה ) . ואז ... התחיל המשחק 16,000 איש צועקים מצידה האחד של הטריבונה "לה לה לה ישראל מלחמה" ואז הצד השני עונה להם "ישראל מלחמה" ואז מתחיל משהו לתופף במקצב מסוים וכל הקהל (גם אני) מצטרף אליו בשירה איזה ניגון איזה ווקאליות איזה צלילים! . פתאום מסתמנת הכנה לגול של הצד הישראלי (בישול בז'רגון המקצועי)  כולם עומדים צועקים בקול לשחקן עם שם מסתלסל (נדמה לי שזה היה אסולין) מה הוא צריך לעשות -  תמסור, תרוץ, תבעט (ואני אומרת לא פלא שישראל הפסידה עם כל העצות האלה זה מבלבל...) ו.... הגול נכשל כולם עם ידיים על הראש ואנחת שברון גדולה אבל לא נורא ממשיכים. ואז תוך מספר דקות הבקיעו האיטלקים שני גולים. זה השלב שבוא מוציאים את הגרעינים, חובה גרעינים במשחק כדורגל ולו רק כדי להפיג את המתח. קונצרט הפיצוח מתחיל וזה נמשך עד לאמצע המחצית השנייה (שבאמצע קונים נקניקיות וקולה מארליך) עד שהקבוצה הישראלית מבקיע גול אז חוזרת התקווה למגרש מכניסים את הגרעינים לתיק ויאללה באלגן... בקיצור עזבו אתכם ממדיטציות ויפסנה ואשרמים בהודו. משחקי כדורגל זה הדבר! שחרור כזה הרבה זמן לא חוויתי. אז להתראות במשחק הבא :-)