היום אני מקבל מענק לחג - אותי.

ביום הכפורים ישבתי לבדי ביער הצפוף, צם, שותק, קורא על סליחה.

כך כל שנה אני פושט מעלי את השנה הישנה ומתלבש בחדשה.

בין לבין אני עירום כביום היוולדי, לבד ביער, חשוף, פגיע, חלש.

אז אני פוגש את מלוא עוצמתי. את מלוא קיומי.

מה כבר יכול לקרות?

הכי הרבה, אפשוט מעלי את הגוף הזה שכבר הולך עלי 58 שנים.

הכי הרבה תסתים לה ההצגה הזו על מנת לפנות מקום לחדשה.

אני יושב על הכרית, מקשיב ליללות התנים.

הירח כבר נוגע בים (אני אינני רואה את הים אך הוא שם ממש קרוב).

חיות רעבות עוברת בי המחשבה.

האם יהיה גופי טעים?

לא נראה לי כי הם כלל אינם מתקרבים אלי וודאי יודעים הם להעריך טעם של בשר משובח.

אני כל כך בטוח.

מלא אמון.

השכינה ממש כאן בין ענפי האורנים מבקשת ממני את כעסיי, את עצבונותיי, את יגוני.

בשקיקה אני מגיש לה אותם וכך נוצר מקום חדש.

מקום של כפרה, של אהבה, של גאולה.

קצר לי יום הכפורים. השגרה חוזרת כה מהר.

אני יוצא ממנו מלא באהבה צרופה, שקטה, מלאת הוד.

אהבה לאלוהים.

אהבה לשכינה מורתי.

אהבה לך.

אהבה לי.

הנני כפי שברא אותי האלוהים.

אלוהים איננו אלא אהבה

ולכן גם אני (את/ה) כך.

שקט..