ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
למרות שעשיתי כמה נסיונות נחשוניים לאחד בין היישויות השונות שלי, ולמרות שנכנסתי לכאן, לקפה הזה, גם מתוך סקרנות אבל גם מתוך רצון לקדם את עסקיי, שמתי לב שאני לא כותבת כאן בכלל על העבודה שלי. שזה די מוזר.
אני יכולה לכתוב חופשי על הילדות שלי, מסוגלת להכביר מילים אינספור על כל מיני זוטות בחיי, אבל ממש מתקשה לכתוב על העבודה שלי. תשאלו אותי על עיתונים – עבודתי הקודמת והיום תחביב יקר וחשוב, ואני אספר בעיניים בורקות איך זה לראות את השם שלי בדפוס בפעם הראשונה, כמה מרתק זה לראיין מישהו (בתנאי שהוא מרתק, כמובן) ואיזו יצירה, קשה ומספקת היא עריכה של עיתון. אבל לכתוב על הייעוץ ממש קשה לי.
בשבת היינו אצל חברים. פרשתי למרפסת עם חברתי האהובה מכיתה ג', ודיברנו על העבודה שלה, או ליתר דיוק על העדרה. כמה היא לא מוצאת צורך ורצון לחזר לעולם העבודה, עניין שקשה לי להבין אותו, אבל ניסיתי. גימנזיסטית הבית, בת שנתיים ותשע, דפקה על דלת הזכוכית הסגורה (שהמזגן לא יברח) ואמרה: אמא, גם אני רוצה לדבר על העבודה. התקבלה. נכנסה פנימה, קוראת המחשבות הקטנה, התיישבה על הכורסה ברגליים שניסו להשתכל כמו אלה של אמה, ואמרה: "אמא, בואי נמשיך לדבר על העבודה". שאלתי אותה: "על מה את רוצה לדבר, מתוקה?" והיא אמרה: "על העבודה שלך, אמא. מה את עושה בעבודה?".
נתקעתי. מה, לעזאזל, אני עושה בעבודה שלי?
כמה שנים אחורה. בלי ילדים. ים, צמד חברים והחבר שלהם, סוג של סטרטאפיסט. ציני. מה את עושה בעבודה, הוא שאל. גמגמתי משהו. ניסיתי להסביר שאנשים וארגונים לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם בגלל המון סוגיות שאינן מדוברות, שמפריעות. שמנהל שלא יודע מה האנשים שלו צריכים ממנו, שאנשי צוות שהרקע שלהם, העכור ממאבקים קודמים ומאי-הבנות, לא מצליחים לשתף פעולה כדי להשיג את המטרה המשותפת שלהם, על מסרים סותרים, על תהליכים תקועים בגלל שאיש איננו מזהה את הזרמים התת-קרקעיים שמפריעים להם להתקדם, לאנשים לממש את עצמם ולארגון להשיג את המשימה שלו. אמר החבר של החבר, אחרי שההוא ויתר עליי ונכנס לים בריצה (הכל עדיף על הסברים עילגים, כנראה, גם ים סוער של אמצע ספטמבר): את יודעת שאת ממש מפגרת? כל מסגר יודע להסביר יותר טוב על העבודה שלו, על למה הוא נחוץ, יותר ממך. מה קרה לך?
מה באמת קרה לי? יש משהו סמוי מן העין בעבודה הזאת שלי. קסם חמקמק, שכשלא מצליחים לתפוס אותו במילים, כשלא מוכנים להתחייב לתוצאות מעולות, כאלה שניכרות מייד בשורה התחתונה העסקית, שהופך את כל הדיבורים, את כל האמונות והתפיסות, את כל הניסיון והידע המקצועי לעקרים, לריקים, ללא שווים. ואולי גם הידיעה שזה לא זבנג וגמרנו, שזה תהליך ארוך ומורכב, טנגו מרובה משתתפים, לא כולם אנה ארונוב, מה לעשות, של התקדמות מעגלית וספירלית לעבר מטרה עלומה, חשובה, קריטית.
אבל העבודה שלי שווה, שווה מאוד. מנהלת חסרת בטחון, שפוחדת להשפיע על הכפיפים שלה, מנהל שלא מסתדר עם המנהלת שלו, שלא מתקשרת לשאול לשלומו כשמחלות מתרוצצות אצלו במשפחה כמו העכברים לפני שנאספו על ידי החלילן מהמלין, צוות שלא מוכן לתת למנהל שלו להוביל אותו קדימה, מנהל שלא בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים, ארגון שמעביר בלי הרף מסרים סותרים, שדוחף קדימה למטרה בכל הכוח, אבל בדרך עושה את כל הטעויות האפשריות – אני יכולה לעזור להם.
אני יכולה להיות שם בשביל לעזור להם לבטא במילים את הקושי והמצוקה – כמה מצוקה יש שם בעבודה, אני יכולה לעזור להם, בתאוריה, במושגים, באמפתיה, בעידוד ובדירבון, לתפוס אומץ כדי לומר את מה שאיש לא מעיז לשאול בקול, לתת לילד לצעוק שהמלך הוא עירום ומדי פעם לעשות את זה בעצמי, וללוות את המלך כשהוא מוצא את ערימת הבגדים היפים שלו, המתאימים לו, מקופלים מתחת לשיח הקרוב.
ואם זה נדמה לכם מופשט, זה נכון, כי זה מקצוע שאפשר ללמוד אותו, אבל אי אפשר ללמד מישהו להסכים להקריב את שלומו הנפשי כדי להכיל את אי שלומם הנפשי של הנועצים שלו (הפציינטים בייעוצית שוטפת), כדי להסכים להיות הנער שנועץ אצבע בסכר, למרות שהזרם הנגדי חזק ושוטף, כדי להיות מסוגלים להתנגד למציאות הארגונית, הקשה, התובענית, הנצלנית, ומאידך ללמוד את כללי המשחק ולעזר לו לשרוד בתוכם, לנצח בהם. לא פשוט, לא קל, לא טריוויאלי, חשוב מאין כמותו.
אז מה אני עושה בעבודה שלי, הגרסה לילדים שבסוף ספטמבר ימלאו להם שלוש: אני עוזרת לאנשים לדבר במקום להתעצבן, במקום לבכות, במקום לכעוס, במקום להיות מתוסכלים, לדבר עם עצמם ואחד עם השני ולמצוא את הפתרון שיהיה הכי טוב בשבילם ובשביל הארגון שבו הם עובדים. ולמצוא את האופטימיות, את הכוחות, את החשק לכל זה. הבנת, מתוקה שלי? בואי, עכשיו, נאכל משהו, כדי שתלכי לישון בזמן. יש לנו עוד המון תכניות לאחר הצהריים.
|
איש-ון
בתגובה על קפה איטליה, לא רחוק מכיכר הבסטיליה
עכשיו דממה
בתגובה על פריז ינואר 2009 - 13
כרמית גליק-אילתורים
בתגובה על הספרים ש
תכשיט
בתגובה על קריאה אחרונה לנוסעים לפריז: צרור המלצות לכבוד החג
עולם חדש ומצ'ופר
בתגובה על פוסט ולנטיינ'ס
eti.d
בתגובה על שחר ורוד
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודקת. גם ערוץ 10 הולך מבחינתי. כל ארגון שהמשימה שלו מעניינת או חשובה בעיני הולך, אבל עכשיו זה צריך להיות גם בפריז וגם באנגלית. בלגנים.
תודה. באמת מיזוגים ורכישות זה אחד המאורעות העסקיים שכמעט באופן מוכח לא מצליח בלי תהליכי ייעוץ נלווים.
תודה על הכוכב ויומולדת שמח.
תודה ביליבי.
הגדרות נחמדות. גישור זה חלק מזה, אם כי לפעמים צריך דווקא לייצר קונפליקטים, להוציא אותם מתחת לשטיח.
עבודות שירות שהייתי שמחה לעשות:
ייעוץ לרשות השידור, למפלגת העבודה, למשרד החינוך והתרבות ולמשרדי הרווחה. בשמחה.
קיבלת
כתוב בחן רב .....
חיוני גם חיוני עיסוקך, משיק לשלי (מיזוגים ורכישות) ומסייע להצלחת אינטגרציה בין אגואים ...
כוכב (אם אין אז מחר)
נכון, מאוד. אבל באיזה תחום אין פערים כאלה? כל המקצועות הפחות נוקשים, הפרופסיות היותר פרוצות סובלות מאותה בעיה. נדמה לי שיחסית בארץ אפשר להבחין בקלות בין הטובים לרעים, וגם בין סוגים שונים של ייעוץ שנותנים מענה לצרכים שונים. ברור שמעצבן אותי להתקל ביועצים גרועים (הכי גרוע - שרלטנים) שמקבלים עבודה שיועצים טובים היו יכולים לעשות, וגם מעצבן אותי שהורסים לנו לפעמים את השם, לפעמים את השוק ולפעמים את המקצוע, אבל בסך הכל נראה לי שיש מספיק עבודה לטובים
בלי שעשיתי מחקר השוואתי מעמיק, אני חושבת שבארץ הייעוץ העמוק, התהליכי, הדינמי דווקא הכה שורשים בזכות הצבא שבו הייעוץ הארגוני חזק מאד. לא יודעת איך זה במקומות אחרים בעולם.
ושתי שאלות:
איפה ומה למדת?
ואיך כל התחום הזה נראה באנגליה?
למרות שאני מאוד מאוד מסכימה שיש מקום חשוב ליעוץ ארגוני (ואפילו השקעתי רבות בללמוד את התורה) אני חושבת שיש בעיה מהותית עם המקצוע והיישום שלו בישראל, והיא משני הכיוונים - מכיון היועץ ומכיון הארגון. מכיוון היועץ מסתובבים שם בחוץ המון אנשים שקוראים לעצמם יועצים ארגוניים ובפועל הם מעבירים סדנאות מפגרות, לא באמת נותנים שום ערך מוסף ועושים שם רע למקצוע. מכיוון הארגון - התרבות האירגונית והניהולית בארץ, במקומות רבים מאוד מאוד, גורסת שהמנהל יודע הכל וממש לא צריך ייעוץ, בטח שלא באיך לנהל את העובדים שלו או תהליכים.
מצד שני - במקומות שכן מצליחים, השינויים אמיתיים ומשמעותיים, וכנראה שזה שווה את כל הבררה מסביב.
בטח. זה גם עונה על הצורך העז שלי לתקן את העולם, ויש לי כאן מנדט תפקידי ומקצועי לעשות זאת.
היה מנומס לומר שהסנדלר הולך יחף, אבל במקרה הזה, אני חושבת שהעבודה הזאת מאד שינתה אותי. אם מוכרחים לתמצת את זה בכמה מילים (ומוכרחים, הפורמט מחייב), אני חושבת שאני פחות משתמשת בביקורת בשביל לשנות ויותר באמפתיה. יש לי כמובן גם מיליון דוגמאות הפוכות, אבל זה הטון הכללי.
וגם אני מאוד אוהבת לדעת מה קורה בחדרי חדרים ובחדרי הלבבות, וזה נותן לי מפתחות מצוינים לשם.
מתברר שאני לא יכולה לתת כוכב, אז קבלי אחד וירטואלי מאוד.
(אולי מישהו יסביר לי את השיטה סוף סוף?)
מקנאה בך שיש לך עבודה שאת אוהבת...
יש בעבודה שלך משהו תירפויטי ? עבורך ?
עוזר לך לייעץ לתאגיד הקרוי "רוזנבלום" , שאת מנכ"ליתו ?
להבין אותו ?
אני דוקא מגיל מאד צעיר רציתי להיות צנחנית (גיבורת ישראל, כמובן), עורכת דין, או פסיכולוגית. כשגיליתי שאפשר להיות פסיכולוגית של ארגונים (למרות שההכשרה שלי היא סוציולוגית בעיקרה) הבנתי מיד שזה מה שאני צריכה לעשות. זה, וכמה סיבובים בארגוני תקשורת, שהבהירו לי כמה זה חיוני, לא כמו חמאה, כמו מים, כמו חמצן.
ובנגרות, אגב, הייתי (ועודני) די מצויינת.
בתחום שלך, ההיי טק, דווקא משקיעים בזה לא מעט, ולדעתי זה עושה את העבודה.
וכן, יש לי אחלה עבודה.
מתישהו אכתוב גם את הפוסט "למה העבודה שלי כל כך קשה".
ואני בעד לזקוף קמעה את גוום של הכפופים האלה.
עליך חשבתי כשכתבתי את הפוסט הזה, על קביעתך הנכונה עד מאד, שהפוסטים הכי חשובים לכותב ייעלמו בתהום הנשייה האינטרנטית. שמחה על התגובות האלה.
בטח שזה חמאה. אבל חמאה זה טעים, חשוב, ולפעמים משמן את כל התקיעות האלה של גלגלי השיניים החלודים.
כשהיינו קטנים היו המקצועות העומדים כאופציה עבורנו מאוד פשוטים, מוכרים וברורים:
בת יכולה היתה להיות או מורה או אחות ובן יכול היה להיות או כבאי או נגר, נגיד.
עם השנים והמילניום נוספו מקצועות שכדי להבין מה הם צריך לקחת קורס מבוא קצר.
בכל מקרה, התופעה מוכרת - אמא שלי, עד היום, לא ממש מבינה מה אני עושה.
אבל היא יודעת שאני נהנית, שזה בערך מה שהבת שלך יודעת כנראה....
קבלי כוכב, על העבודה המעניינת ועל הפוסט הברור והמחדש בנושא..
לא מבינים כמה זה חשוב עד שרואים בעיניים. כשהייתי צעירה יותר באמת לא הבנתי למה מבזבזים על העניינים האלה זמן (וכסף), רק כשמסתכלים בעיניים בוגרות יותר מבינים שלארגון יש השפעה גדולה על העובדים - על שביעות הרצון היומיומית שלהם, על הקידום שלהם, על העבודה עצמה והאתגרים שיועמדו בפניהם.
נשמעת אחלה עבודה - העבודה שלך. אפילו שההסבר הוא לא במשפט אחד.
רציתי לתת כוכב ואין לי. אם אני אזכור אני עוד אשוב.
אנשים נוטים לזלזל בכל מסגרות התמיכה והחשיבה שמארגנת של מה שעושים ביום יום מניחה שרק חוויה ועשייה של הדברים הללו מבהירה עד כמה הם חיוניים. עד כמה עצירה לרגע וחשיבה על המקום, העישה ועל כל אחד מהפרטים משרתת את העשיה.
נשמע מאד מעניין.
הצלחת להסביר למה עבודתך חשובה להרבה ארגונים שאני מכירה.
מה לעשות, אנשים רוצים שורה תחתונה פשוטה, גם בהגדרות, וגם בפועל. הרבה ארגונים רואים בזה חמאה, אני לא.
כפיפים.
אהבתי את המילה.
הרבה יותר נחמד מכח אדם, עובדים, שכירים, פרולטריון...