אני הולך במרכז הכביש בשכונה,

נלסון,הכלב שגר עימי, מתרוצץ ימין ושמאל.

אותו סיבוב כל יום ואף פעם לא נמאס לו.

אני מניח שגם הריחות לא משתנים והוא עדין מתענג,

גם האוכל שאני קונה עבורו לא השתנה שנים,לא נמאס לו,

הוא תמיד מסתפק וזו תכונה לא אנושית.

הוא כלב...

אם היתה לי היכולת הזו שלו הייתה לי זוגיות מושלמת.

אני אדם.

לפתע חולפת כלבה לא מוכרת במחוזותינו והוא רץ לוודא במה מדובר,

ראשית הם מריחים זה את זה בין הרגלים,

אחרי כן יחליטו אם יכשכשו הזנבות,

או שמא תתפצל דרכם.

הם מכשכשים,כמו הריח גם הם לא יכולים לשקר.

כמה פשוט אני חושב,

ראשית מריחים את האזור הכי טעון,

אין סודות.

משם אפשר רק לעלות,

כשאין יכולת מעמיקה לתקשר ורבאלית...איך מתגברים?

מריחים!

ביום שיוולד כלב תתרן הם יתחילו לדבר...או שהם יכחדו.

האם העובדה שאני אוהב להביט דווקא בעיניה היא מולדת או נרכשת?