היה שקט. בוקר לונדוני טיפוסי. עננים אפורים כיסו את השמיים וטיפות חדות ודקיקות דקרו את עור הפנים. "גשם חסר אופי" היתה אנה קוראת לו בינה לבין עצמה ולא סבלה אותו כיוון שהפך את הרוחות הקרות גם ככה למקפיאות, חודרות תחת בגדים ובתוך העצמות. היא משכה מטה את הכובע וכיסתה עם צעיפה גם את אפה כך שמאחור התחברו השניים להר צמרירי וורוד שבפיסגתו שני פונפונים. היא שלפה את הדואר מהתיבה, דחסה אותו לתיקה ויצאה באומץ לרחוב הקפוא.ג'ני כבר חיכתה לה במקום הקבוע שלהן. ג'ני היתה הממונה מטעם בית המלוכה לטיפול בעניינה של אנה, לא שזו האחרונה ידעה על כך דבר וחצי דבר. בחוזה שנחתם בין אימה של אנה לאימו של הנסיך הודגש כי הנערה לעולם לא תדע את זהות אביה הביולוגי ושהוא ימשיך בחייו הלא מודעים לקיומה. בין השאר גם נכתב כי האם לעולם לא תפרסם את אותו רומן אסור. המלכה מעולם לא סלחה לבנה על עניין זה ולמרות שידעה שאינו יודע על כך, בהביטה בו לא יכלה שלא לראות עננה של קלון מרחפת מעל ראשו מה שזיכה אותו דחופות במבט של בוז מעיניה. בתמורה זכתה אנה לתנאי חיים של נסיכה אמיתית ... רק בלי התואר, וג'ני היתה זו שדאגה לכך.בגיל שנה אומצה אנה ע"י מהגר פקיסטני שהפך לאביה. איש קשה יום שעבד למחייתו בחנות תבלינים במרכז לונדון. פניו היו קשים ועליהם חרוטים היו קמטים של זכרונות קשים וכואבים. ההורים הסכימו בינהם, על מנת לחסוך צער מהילדה, לא לדבר על האימוץ.אנה זכתה לחינוך בבתי הספר המצויינים ביותר. בגדים נתפרו למידותיה והיא נלקחה אחר כבוד לכל אירוע מכובד חברתי, כמו גם לכנסים חשובים כך שתרחיב את אופקיה. בתצוגות הכלבים, מרוצי הסוסים ומשחקי הפולו הרבים בהם נכחה, ידעה להציג לראווה את כובעיה הססגוניים בעודה צועדת בגו זקוף. אך בו בזמן ידעה לחייך בצנעה עם השפלה בלתי מורגשת של עיניה, עת פגשה את הרווקים העשירים שנכחו שם גם כן, ונקראו בפיה ובפי חברותיה "המיועדים". חברותיה הטובות, דיאן והת'ר היו מצטרפות אליה לעיתים קרובות לאחדים מסיבובי הפינוקים האינטלקטואליים שלה עם ג'ני. לשתיהן היה מעמד וייחוס בשל אבותיהם. אביה של הת'ר קיבל תואר "סר" מידיה של המלכה אליזבת בכבודה ועצמה, בעוד אביה של דיאן זכה לעיטורי כבוד וציונים לשבח על תפקידו הרם בצבא. אנה לא סבלה אותו, אולי בשל תכונתו לא להשיל מעל עצמו את מדיו גם בעת שהיה בחופשה בביתו עם בני משפחתו וכך נראה לעולם חנוט במדיו, מתנשא באפו המורם מעלה ולחייו הסמוקות בשל חיבתו לשתייה החריפה. אנה תמיד חייכה לעצמה בעת שהיתה חושבת על כך שכנראה באמת תקוע לו מקל של מטאטא בישבנו. אך כמובן שלא יכלה לחלוק מחשבות וולגריות שכאלו עם חברותיה או אף עם ג'ני, בשביל זה היה את ריצ'רד, או ריצ' - בפיה, שכנה ממול שהיה גדול ממנה בשנה. השניים גדלו יחד ואנה ראתה בו מעין אח גדול. לריצ' אפשר היה להגיד הכל, לחזור להיות ילדה, להתחצף, לעשות שטויות...ג'ני כבר חיכתה מספר דקות, קמה במהרה כשראתה את אנה מתקרבת לעברה. השתיים התנשקו על כל לחי (כמובן בלי שפתיים - הרי זה מוריד את האיפור). "אז מה עושים היום?" שאלה אנה "יש תערוכה של סחלבים לא רחוק מכאן... בואי יקירה, הנה המונית כאן ממש מעבר לפינה".בתערוכה הופתעה אנה לראות את ריצ' יושב על ספסל עץ במבט מהורהר. היא נפרדה בחופזה מג'ני ואמרה לה שתיכף תחזור ותצטרף אליה ומיהרה אליו בשמחה. אך דומה כי הדבר לא הוציא את ריצ' מאותו מצב בו היה נתון, שקוע עמוק במחשבותיו. כששאלה לשלומו סיפר לה ריצ' שהוא סוף סוף מצא אותה.... את החמלה. ריצ' בדיוק חזר מטיול משפחתי של כמה שבועות. אצל אביו התגלתה מחלה ניוונית ואף כי כעת הסימנים עוד היו מזעריים, רצתה המשפחה לערוך מפגש מאחד ומגבש לפני שהמצב יחמיר. האב שהיה איש מעט זועף ולא טרח בגילוי רגשות חיבה לילדיו, טיפול בהם או חינוכם, החליט כי את חובו מיצה בכך שהביא פרנסה לבית. אך לפני 7 שנים עבר האב סדנה רוחנית כלשהי. ריצ' אף פעם לא הצליח להזכר בשם המדוייק. הסדנה פתחה בו משהו, שחררה מעצורים. האב החל לגלות רוך ועדינות שלא ידע כי קיימים בו, מצא והכיר בעצמו דברים שלא התייחס אליהם בעבר ולבסוף החל לחזר אחר ילדיו ברצון לאחות את הקשר שלא היה קיים מעולם. אחותו ואחיו של ריצ' נרתעו תחילה מן המהפך, אך אט אט התרככו וקיבלו, תחילה בהסתייגות מנומסת, ואחר בחיוך מקבל וסלחני, את האב חזרה לליבם. אך ריצ' נותר קשה וקשוח ולא שעה לכל הטלפונים והמכתבים שהרעיף עליו האב. כשניסה לחבקו היה ריצ' מתקשח כמו אבן ומביט ברצפה. "אבל הטיול הזה", אמר לה ריצ',"הוא שינה משהו" הוא נאנח כאילו לעצמו "מצאתי עצמי מושיט יד לתמוך בו, הולך תמיד צעד לפני כדי להזהיר אותו לפני כל מכשול, משמש לו מעקה ומשענת כשצריך" ריצ' גילה בתוכו להבה קטנה שהלכה וגדלה עם כל חיוך של תודה נבוך מעיניו העצובות של אביו, שהיה שרוי בדיכאון מאז הדיאגנוזה לפני חצי שנה. "הוי ריצ', אני כל כך שמחה" אנה חיבקה אותו חזק, אך ריצ' נותר קפוא על הספסל "אני לא יודע, זה כל כך משונה" אמר "אני צריך לזמן לעכל את זה.... את השינוי הזה שחל בי.... בבקשה אנה... אני רוצה להיות לבד" אנה נשקה לו בחוזקה על לחיו, ליטפה קלות את שערו החום המבריק והחלה לתור בעינה אחר ג'ני. כשמצאה אותה החלה להתקדם לעברה.ג'ני היתה עסוקה בלרחרח סחלב ענק וצהוב, מנוקד באלפי נקודות סגלגלות שהלכו והתמזערו ככל שירדו לתחתיתו של הפרח הענוג. סביבה היו עוד אלפי סחלבים מכל מין וצבע, ססגוניים ויפהפיים מעוטרים בפסים ונקודות, חלקם מפיצים ריח קל וכולם כאחד נראו כאילו צויירו ביד אומן עם פלטת צבעים משגעת. בלי משים הכניסה אנה את ידה לתיקה וחשה במעטפה קשיחה בתוך ערמת הדואר שדחסה אליו בבוקר. היא משכה אותה החוצה והסתכלה עליה בסקרנות. על הכתובת היה מצויין שמו של משרד עו"ד נחשב ואנה תהתה מה לה ולזה, אך לפני שהספיקה לגבש לעצמה מחשבה, קלטה אותה ג'ני ומשכה אותה אליה בעדינות. "ידעתי שתבואי כרגיל עם הדואר" חייכה אליה. אנה שלחה בה מבט תמה. "אני שמתי לך את המכתב הזה אנה, רציתי שתהיי איתי כשתפתחי אותו". אצבעותיה של אנה החלו מחפשות בעיוורון את פתח המעטפה "רציתי לפני זה לדבר איתך... להסביר" אנה לא הקשיבה, היא קרעה את קצה המעטפה ושלפה במהירות את המכתב. היא היתה מוצפת סקרנות מעורבלת עם פחד והתרגשות. 'בעקבות תגליות חדשות..... את לא ביתו הביולוגית של הנסיך......חוזה מספר 664361 אינו תקף יותר..... מתוך טוב ליבו של בית המלוכה...... לא תוגש תביעה להחזר כל התגמולים שניתנו.....' עיניה רצו במהירות על הכתוב, פוסחות על מילים, קופצות שורה, ואז חוזרות שתיים לאחור "א...א...אני לא ...מבינה" אמרה לבסוף, מביטה בשאלה בעיניה של ג'ני. "את יקירתי, נחשבת עד לא מזמן.... למה שהם קוראים לו בשפה הספרותית 'בת מלוכה מעורבת'...אני כל כך מצטערת.... לא רציתי שתגלי את זה.... " "מה מעורבת?" צעקה אנה לפתע "יש לי אבא ואמא אמיתיים שגרים איתי בבית, על מה מדברת? מה זה השטויות האלו? אני לא רוצה לשמוע את זה!" אנה קמה ללכת אך מיד סבה על עקביה כששמעה את ג'ני מושכת באפה. כשהציצה מתחת לכובע הענק שהסתיר על פניה המושפלות מטה, ראתה שלחייה של ג'ני מכוסות דמעות. החימה שכחה מיד. היא היתה קשורה לג'ני מאוד ובכייה צבט בליבה בעצמה מפתיעה "ג'ני מה קרה? למה את בוכה ג'ני?" "אוי אנה... אני כל כך מצטערת" "על מה, מה קרה?, אנא, הסבירי לי, אני מבטיחה לא לכעוס. מה קרה?" "זה לא הכל.... כלומר מה שיש במכתב" היא הפסיקה ונשכה את שפתיה. אנה החזיקה את ידה, מעודדת אותה להמשיך וג'ני פתחה את פיה כאילו כדי לומר דבר מה אך קולה נדם. לאחר עוד כמה נשימות עמוקות בהן דומה היה כאילו היא היא מנסה לאסוף בעצמה כוחות כדי לפתוח שוב את פיה, היא החלה שוב, קולה היה חלש, כה חלש למעשה, שאנה נאלצה להתקרב אליה עוד רק כדי לשמוע מה היא אומרת "אנה....הם הכריחו אותי, כלומר אם אני רוצה להמשיך לעבוד שם...... לא היתה לי אפשרות אחרת, לא היתה לי משפחה תומכת, לא כסף ולא השכלה, העבודה בבית המלוכה היתה הדבר היחיד שהתחיל לסמן עבורי עתיד והמשך ותקווה..... ואני לא רציתי.....אבל הם אמרו שאחרת יפטרו אותי...ואז חשבתי שעדיף כך אולי, שתגדלי כמו ליידי אמיתית....כמו שמגיע באמת לילדה שלי......" אנה בלעה את רוקה וניסתה לעכל את הדברים. הזמן עצר מלכת עבורן אך העולם סביבן המשיך להתרוצץ. סחלבים החליפו ידיים ובעלים. דוכנים הוסעו ממקום למקום גלגליהם חורקים תחת כובד מסעם. האורות החלו להכבות תחת הסככה הענקית והשמש שירדה צבעה את העננים באדום - סגול. אישה ונערה יושבות על ספסל, בגדיהן מתוחים מגיהוץ מוקפד. תחת הכובעים לא ניתן לראות את פניהן. ידיה של האשה אוחזות בתיקה באצבעות קפוצות בעוד ידיה של הנערה ממוללות פרח שנשר. |