גורלות בני אדם נקבעים בשמיים,

אך לא ברונקה תשב בחיבוק ידיים.

אין לה סבלנות ואין לה גם זמן,

אז היא חורשת ומחפשת ברחבי גוש דן,

מרימה כל אבן, בודקת כל חור,

אולי היא תמצא את האהבה במסתור.

בבקרים היא בקאנטרי, בכוננות וּצְפִייה,

בצהריים - מסתובבת באזור התעשייה.

אף אחד לא פונה אליה בשום תירוץ,

לא מציע לה כלום, אפילו לא סטוץ.

בוקר אחד היא ארבה עם תלונה,

והאשימה באצבע את דודה חנה:

"בגללך לא באים בעלי מלאכה!"

(עכשיו היא מקללת את מה שקודם בֵּרכה.)

תמונת המצב נראית עגומה:

סבתא ברונקה נוטה לפסול במומה.

כל שידוך שמוצע לה, מכר או שכן,

היא קובעת שהוא אלטע-קאקער - זקֵן.

ערב אחד בפאב מעושן,

התחיל איתה היפי שיכור ובכיין.

גלש לרצפה וחיבק את רגלה,

לא שחרר כמעט עד לשעת הנעילה.

למחרת תפסה דודה חנה פיקוד,

וסיפקה לסבתא ליווי צמוד.

היא לקחה אותה למקום של נשים,

ומייד התחילה בעצמה בגישושים,

ומצאה על הבַּר בחורה מלבבת,

למערכת יחסים חדשה ומחייבת.

ברונקה הבחינה בלי עניין מיוחד,

ששמה עליה עין "פרסונה" אחת,

צעדה לקראתה כחוגרת חרב,

(אשה עם צל של חמש בערב),

עצרה, כחכחה, עשתה סימנים,

אבל סבתא הצהירה: "לא מעוניינים".

היא היתה עייפה, שתתה משקה קל,

הצטערה שיצאה מהבית בכלל.

כי הנה הן יצאו שתיים וחזרו שלוש:

סבתא וחנה והחברה-החדשה-שוש.

בלילה נשמעו קולות מוזרים,

דודה חנה ושוש זמזמו כמו דבורים.

רק סבתא היתה בתסכול מתמשך:

איך זה קורה לה שכלום לא הולך?

היא איבדה ביטחון ובבכי פרצה:

מה תעשה אם לעולם לא תמצא?

ולמחרת היא פגשה את מנחם.