החלטתי להפנות את המכתב הזה אליך , או אליך . הזר והזרה שיבינו זאת .

לקח לי 4 שנות טיפול ובמקרה הטוב שליש חיים להגיע להכרה כה מוחלטת לגבי חיי עד שעכשיו כשכל האינפורמציה כל כך פרוסה לנגד עיניי , כל כך עירומה ממיסוכי סרק ומשרתות הסוואה , אני לא יודע אם אני יכול לשמוח בה כשמגיעים לאמת , כאילו לאבן בתחתית האוקיינוס , כמו פרח לב הזהב , צריך להרגיש כאילו כבשנו משהו , כאילו נמצאה התרופה למחלה חשוכת המרפא , כאילו הימים הקשים עברו . ונותרו רק הטובים .

אז למה ככל שהאמת הזו מתקרבת יותר ויותר אני רק רוצה לכאוב אותה ולהיעלם ?  

אז זהו , מצעד המסכנות נגמר , נגוזו כל תקוות השווא ונשרפו כל מעטפות הכאילו , הליד , הגלגל הצלה , הימים של להיות בסדר , והדחף הבלתי נשלט להיות אחד מן השורה כשאתה כל כך לא .

ועכשיו ? עכשיו מה ? לאן להוליך את גופי ? לאן לווסת את רעמי שרעפי , את התוך שהפשטתי , את הבלמים שיצרתי , את העולם החיצוני הכל כך דמיוני ומופרך אשר לא יאמן כמה הוא מושרש במציאות .  

לאן אני מוליך את התשוקות שלי ?  בפני מי אחשוף את רצונותיי ואת הצמאון שלי , מי ידע להשביע את הרעב הכל כך ממשי שלי לאהבה ולחום אנושי , מי ידע לקבל ממני את כל מה שיש בי ולהכיר בגדולה הזו .  האם ימיי ילכו ויסובו סביב ציר האפרוריות ו"הגם וגמיות" , האם לעד אכנע לרחשי הסביבה ולזרימת הכלל ? כלום אוכל רק לחיות את חיי מבלי להפוך את ימי לטקסטים עצובים ומסובכים ופשוט לחיות אותם בשלווה ?  

לא יודע .

אני באמת באמת לא יודע . בעצם אני יודע , אבל לא מאמין .  כשהרצונות כל כך ברורים אי אפשר לתת לתחושות אשר באות בעקבותיהם למהול עצמם בפחד תמידי . אי אפשר לחזור ולעבד את התחושות הקשות עד דק – לעד .

משהו צריך להשתנות  . מתישהו מישהו או משהו חייב להרגיש אחרת . 

אבל ככל שהמתישהו הזה מבושש לבוא , כך גוברת בי התחושה שהמעשה ו/או ההחלטה נעוצים בכח הרגע לקום ולעשות . לקום ולהעיז .

ואני שכל כך מעיז , מת מפחד .