אז במסגרת המאמצים למצוא בן זוג חדש ומתוך כוונה ברורה לא להיכנס שוב למעגל המסיבות של הפנויים פנויות, התחלתי לשוטט לי באינטרנט בניסיון נואש לנסות ולהתחבר עם מישהו בגילי שנשאר בו איזה קמצוץ של רצון למצוא את החצי השני שלו. פתחתי כרטיס ארוך ומייגע של תיאור תכונות האופי שלי, התחביבים המועדפים עלי וסוגי האוכל שאני אוהבת. האחרון זה למקרה שמישהו יזמין אותי בבלייד דייט למסעדה הודית כשאני בעצם מעדיפה אוכל צרפתי או איטלקי. (אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע הזה בשאלון, מה זה משנה מה סוגי האוכל המועדפים עלי!)אחר כך באו הקטעים שצריך לכתוב איזו הרצאה בנושא מערכת היחסים האידיאלית...., הפגישה הראשונה המושלמת לדעתי.....או מה למדתי ממערכות יחסים קודמות..... לא מספיק שהשאלות מעצבנות, גם צריך למלא לפחות 200 תווים אחרת אתה לא יכול להמשיך לדף הבא.טוב, חשבתי לעצמי, אני רוצה למצוא מישהו אינטליגנטי ומי שכבר פותח כרטיס באינטרנט אז לפחות למד שמונה כיתות בבית ספר, נשקיע בזה קצת מחשבה ומאמץ וננסה לגמור את השאלון הארוך הזה כדי לקבל אישור שאני בפנים.והתחלתי בקריטריון של החיפוש! כדי לראות איזה מועמדים רציניים יש שם!!!!! אז ככה, ברוב המקרים החלקים שצריך להשקיע בהם קצת מאמץ בלכתוב ולענות על השאלות ממולאים ב-XXXXXXXXX או ב ZZZZZZZZZZZZ כי למה צריך להשקיע מאמץ כשיש כל כך הרבה נשים מחפשות וכל כך מעט גברים פנויים......וכשאת ממשיכה בחיפוש, כמחציתם נשואים מוצהרים או פרודים ( שהם נשואים לא מוצהרים) השאר היו נמוכים מדי או עם 3 ילדים ויותר..שזה בדרך כלל אומר שהיו נשואים פעמיים או שלוש והם עמוסים בתשלומי מזונות עבור הילדים שהנשים שלהם מגדלות, מה שברוב המקרים אומר שאין להם כסף לשלם עבורך במסעדה, שלא לדבר על זה שהם מחפשים אישה עם בית כדי שיוכלו לחסוך את שכר הדירה שנורא מעיק עליהם.בכל זאת מצאתי איזה אחד שנראה לי קצת יותר מתורבת, גם היה כתוב במדור השכלה- דוקטורט- זה כבר משהו! התעלמתי מהקטע של 3 ילדים ויותר והחלטתי לשלוח לו סימן שאני מעוניינת ליצור קשר.לקח לו שבועיים לפחות לענות לי ולשלוח לי את מספר הפלאפון שלו. ( אחר כך נודע לי שהוא עמוס בפניות ואין לו כוח לענות לכולן).תפסתי אומץ איזה אחר צהריים אחד, (אני כל כך שונאת להתקשר לגברים!) וצלצלתי, לפלאפון כמובן, אף אחד לא נותן את הטלפון בבית שלו.לכי תדעי איפה את תופסת אותם כשהם בפלאפון, אצל האישה לשעבר? המחזרת התורנית? או באמצע פגישת עסקים! ולמרבה הפלא הוא ענה לי, "תזכירי לי מה כתוב בכרטיס שלך? אני ממש לא יכול לזכור את כולן.....!"אמרתי לעצמי, "אל תנתקי עדיין, תני לזה צ'אנס, את הרי לא רוצה לבלות עוד ערב שישי נוסף לבד בבית. אולי הוא חכם? אפילו אם הוא לא יפה. יופי זה לא הכול בחיים. תחזיקי מעמד! "בעוד אני מנסה לתת לעצמי חיזוקים ולהישאר על הקו עוד כמה דקות הוא שואל, "תגידי, איפה את גרה??" כשאני שואלת אותו למה זה הדבר הראשון שהוא שואל אותי, הוא עונה בלי בושה "תראי!! אני בן אדם מאוד עסוק והקצבתי לעצמי רדיוס מסוים ממקום מגורי להיכרויות. אני לא מתכוון לנסוע לפתח תקווה בשביל בליינד דייט, זה טו מאצ' בשבילי..."אני לא יודעת למה נפלט לי שאני לא גרה בפתח תקווה אלא באיזה אזור די מבוקש בתל אביב, והבחור צוהל משמחה, "אני גר שני רחובות ממך, אז יאללה בואי נפגש לקפה הערב במרכז."בזה כבר נשבר הקרח. בינתיים לא עברתי חקירות נוספות ועברנו לשלב השני של לראות את החכם.אבא שלי תמיד אמר לי, גבר לא צריך להיות יותר יפה מקוף! מאיפה הוא המציא את זה אני לא יודעת אבל הוא ניסה לשכנע אותי כבר בצעירותי שיש לגברים עוד תכונות שצריך להסתכל עליהם לבד מהצורה. אז בכל פגישה עיוורת שאני מתכוננת אליה , אני מציירת לעצמי איזה קוף שעיר וגדול שאני אמורה לפגוש וכך בדרך כלל מצפה לי הפתעה לטובה. אז דניאל, זה השם שהוא נתן לעצמו בכרטיס הפך להיות בעצם יואל וכך כבר התחיל את הפגישה שלנו באכזבה מסוימת כי השם דניאל עשה לי את זה והשם יואל לא!אבל בכל זאת יואל היה תרבותי ומלומד, (הדוקטורט דווקא היה אמיתי) והתנהלה שיחה מאוד נחמדה על כוס קפוצ'ינו בקפה השכונתי ואמרתי לעצמי, אז מה אם ההורים שלו קראו לו יואל, זה היה לפני חמישים שנה ואילו השמות שנתנו לילדים בזמנו, תני לזה צ'אנס.ליואל היו איזה חמישה ילדים משתיים או שלש נשים והזמן שלו היה דחוק מאוד. הפלאפון לא הפסיק לצלצל. מתוך חמשת ילדיו לפחות שלושה התקשרו כבר בפגישה הראשונה. בתוך הניסיון להעביר לי אינפורמציה על עיסוקיו ותחומי העניין שלו הוא היה מחלק הוראות לילדים ומנסה לפייס אותם בכל מיני דרכים ואז מביט בי באיזה מבט של "מה אני יכול לעשות? ככה זה כל היום.""שמעת על ההמצאה החדשה של הפלאפונים??" שאלתי אותו, "יש איזה כפתור קטן שלוחצים עליו ואז הם לא מצלצלים.""את צודקת, הוא אומר לי, זו השיחה האחרונה שאני עונה עליה אחר כך אני מכבה!"בזמן שהוא מדבר עם איזה קליינט שלו אני חוככת בדעתי אם לקום עכשיו וללכת או לתת לו את ההזדמנות להוכיח לי שהוא עומד בדברו ובאמת יכבה את הפלאפון כשהשיחה תסתיים.אני מגייסת את כל יכולת הסובלנות שלי, "גברים הם מצרך נדיר" אימא שלי אמרה, אני מזכירה לעצמי והוא כבר רואה שאני עומדת לקום אז הוא עושה לי סימן ביד שהנה הוא מסיים את השיחה. כבר קרה לי פעם, באחת הפגישות עם איזה איש עסקים חשוב שמחלק את זמנו בין תל אביב וניו יורק, שאמרתי לו בזמן שהיה בשיחה השלישית שלו בפלאפון שאני הולכת לאיזה מקום חשוב ועזבתי אותו לבד בבית הקפה. כשהוא צלצל לפלאפון שלי אחרי חצי שעה לשאול מה קרה לי, עניתי לו שנזכרתי שיש לי משהו חשוב יותר לעשות ושבטח הוא יסלח לי אם הוא נאלץ לשלם גם עבור הקפה שלי. יואל הראה לי כמה אני חשובה לו וכיבה את המכשיר המעצבן ועברנו לשלב של ההסברים כמה קשה לו. הוא צריך לפרנס שתי משפחות, שניים מילדיו לומדים באוניברסיטה ואימא שלהם לא יכולה לממן את הלימודים למרות שהשאיר לה חצי דירה. אשתו השנייה מנהלת נגדו משפט גרושים שעולה לו הון תועפות אבל הילדים חשובים לו כל כך שהוא לא מוכן שיפגעו.גבר אציל נפש חשבתי לעצמי, עובד כמו חמור כדי שלילדים לא יחסר כלום!"אז בשביל מה אתה מחפש עוד אישה?" אמרתי לו."תראי, בכל זאת, בסופו של דבר אני לבד ואני עדיין מחפש אהבה." כנראה שמצאתי חן בעיניו כי בסוף הפגישה הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותי שוב ואני אמרתי רק בתנאי שהוא בא בלי הפלאפון והוא הסכים. אחרי הפגישה השנייה שהייתה מוצלחת יותר, קבענו לצאת ביום חמישי לארוחה."תשע בערב, זה נוח לך?"ביומיים שעד יום חמישי הוא שלח לי איזה שמונה אימיילים לספר לי כמה הוא התרגש מהמפגש איתי ומה זה עשה לו.אני כל הזמן חשבתי מאיפה הוא מוצא את הזמן לכתוב אותם, בין עשרות הטלפונים שהוא מקבל והעבודה במשרד והילדים והנשים שלו אבל המחמאות עשו את שלהם והתעלמתי מחמישה ילדים שתלויים על צווארו ועוד שתי נשים שמוצצות את דמו.ביום חמישי אני מתכוננת ליציאה, חופפת את השיער ומתאפרת ובעשרה לתשע הטלפון מצלצל." תשמעי מאמי," (ממתי אני כבר מאמי בשבילו), "הבת הקטנה שלי הגיעה אלי הביתה ואני לא יכול להגיד לה ללכת אז בואי נצא ביום אחר,"" אבל אני כבר מוכנה וקבענו לא?????" אני מוחה ודמעות כבר עומדות בגרוני"אז מה אני יכול לעשות??? זאת הבת שלי!"ממנו לא תבוא לי הישועה כבר הבנתי ואמרתי לעצמי אז נמשיך הלאה, יש עוד דגים בים. כל הזכויות שמורות להגר קדר. 2007 |