האוניה פילחה את המים השקטים. השמים בהירים זרועים בכוכבים הירח במלאותו זורח לכל עבר. כוס וודקה-אשכוליות בידו, נשען על מעקה הסיפון פניו אל הרוח הלוטפת. זמן רב חיכה לחופשה הזו. דמיין את עצמו מפקיר גופו אל השמש ונפשו אל הרוח שרוע על החול הלבן אל מול האוקיינוס הגדול. כמו אז בעיר הולדתו, שכבר אז היתה עיר ללא הפסקה. זוכר את שעות אחר הצהריים, עם אביו רכובים על אופניים אל השקיעה. אביו עם בקבוק בירה צוננת הוא עם ארטיק, מבלבלים את הגלים ברגליהם. "סליחה, אפשר להצטרף אליך לרגע של חלום ?" קול נשי החזיר אותו למציאות. הוא הפנה מבטו. לרגע נדמה כאלו נמפה עלתה מן המים למולו. אורו של הירח נפל על פניה החלקות והענוגות, מבליט את גופה החטוב. "חלום של אורחת את"....חייך וענה. שמי יותם, את ? בֶּתִּי, קרא לי בֶּת. ללא מילות נימוסין נוספות, עמדו חבוקים מתמסרים לרחש אדוות הגלים. תחושת נינוחות עטפה את יותם וליבו התרחב משמחה. הוא חש קרבה לבֶּת, כמו מכיר אותה מזמנים אחרים. תחושה שלא חווה מעולם אם אחרת והוא לא הבין פישרה, שהרי זה אך פגש בה. הוא אימץ את בֶּת ללבו כאילו מגונן עליה והוביל אותה לתאו.
הוא השכיב אותה בעדינות במיטה, כמו היתה בובת חרסינה שברירית. האור העמום שבתא גילה פני בובה, עור משי לה, עיני שקד ירוקות ויוקדות עטורות בשערה הארוך בצבע המייפל. הדמעות הוסיפו נופך נוגה למבטה . נפשו יצאה אליה, כל כך רצה לקחת ממנה את הכאב. יותם נשכב לצדה אספה בחיבוק אל ליבו. "החלטתי לעזוב את ברוקלין וגם את אמריקה. רוצה הביתה"...לחשה בֶּת.
מתוך "סוכת גפנים". |