אני קורא את התגובות לפוסט שלי על רוני בראון, בייחוד את אלה הכועסות והמשמיצות, ומרגיש שצריך קצת להרחיב. לכאורה הייתי יכול להגיד: ראו הרי מעולם לא הייתי אוהד ביתר, מעולם לא הייתי חבר במחניו של בראון. אלא שבעיני כל הההשמצות האישיות הן החמצה של המסר. תמיד יותר קל לבעוט ברגל של השחקן מאשר בכדור וגם הפעם. כוונתי הייתה ועודנה רחבה הרבה יותר. מי שמביט במאגרי ההון האנושי של ישראל לא יכול להתעלם מהתמיהה כיצד זה קורה שמאותם בתי ספר, פקולטות, שכונות, יחידות בצבא, תנועות נוער ושאר המקומות המגבשים את הוויתו של האדם ותכונותיה של החברה יצאה כלכלה כל כך דינאמית, חדשנית, מצליחה ואיכותית לעומת פוליטיקה כל כך מדלדלת ומדרדרת.

תיתכנה הרבה תשובות, וחלקן מן הסתם עוד תעלינה כאן ובמקומות אחרים. אחת מהן ראויה לאיזכור הבקר: האנשים אכן אותם אנשים, השפה אותה שפה וישראל כמו הים היא אותה ישראל. אבל! בעבר הייתה הציבוריות יעד וייעוד לשליחות. המיטב האנושי חש מחוייבות לתת את עצמו, ממש להקריב, לטובת הכלל. המיצוי העצמי הישראלי בא לידי ביטוי בשליחות לגווניה; פוליטיקה, צבא, סוכנות והסתדרות. היום המקומות האלה לא מושכים יותר. לפחות לא כמגנטים אטרקטיבים של וביטוי העצמי. הכלל פינה את מקומו לפרט. השליחות כבר לא נחוצה, לכאורה, באותה מידה, וממילא המיצוי והמצויינות מצאו להם אפיקים חדשים; באמנות, באקדמיה, בעסקים וביזמות הטכנולוגית. התוצאה נכון לעכשיו היא תהום מעמיקה בין הפוליטיקה לכלכלה. (כאן המקום להתחייב כי פעם בעתיד עוד אכתוב על התהליכים הפנימיים השונים, המביאים את פערי המוטיבציה לפערי איכות כל כך משמעותיים).

נכון לעכשו שערי הכניסה לפוליטיקה די נעולים. אנחנו ממחזרים שוב ושוב את אותם מועמדים. תחילה בני דור המייסדים ועכשי נכשלי הדור השני. אבל מעבר לאופק אני כבר מרגיש את ניצני ההתגייסות של "השליחות הציבורית הבאה". של אלה שעשו חייל בכלכלת השוק ומוכנים עכשיו לתרום מנסיונם, יכולתם ואיכותם לטובת תחייתה של ציבוריות ישראלית טובה יותר. במובן הזה, רוני בראון הוא מסוללי הדרך לסוגי האדם האלה; המוכנים לשלב בין העולמות ולא לברוח אל מעמקיו של המקלט הכלכלי המרווח והמפנק. לא לחשוב רק על עצמם מבלי להתחייב לכלל בתוכו הם חיים. אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אבל כדאי מאד לעודד את התופעה כי היא לא בהכרח כל כך רעה.