סרגיי וטטיאנה קרבו את לחייהם זה לזו והיו אחוזים בחיבוק מהודק של ריקוד הטנגו, אותו הדגימו לצלילי האקורדיון החמים לקבוצה שעמדה סביבם במעגל. קירות מרתף המתנ"ס היו אפורים ובפינה היו תלויים בלונים שכוחים שנפחו לאט את נשמתם. סבתא ברונקה היתה מוקסמת משמלתה האדומה-בוהקת של טטיאנה שהתנופפה בשכבות שגלשו אחת מעל השנייה, אִמְרתן הגלית חושפת רגליים מושלמות בנעלי עקב שחורות ונוצצות.

כשהסתיים הריקוד, מחאו הנוכחים כפיים והסתכלו זה בזה בהבעות הערכה. סרגיי הניף את זרועו ופנה בקלילות לעצור את הטייפ. "תודה, תודה." הוא פנה אליהם במחווה של רוחב לב. "עכשיו אתם בזוגות. אנחנו מלמדים." היה שם זוג צעיר בשנות השלושים שלהם, הם כבר עמדו זה מול זה בפוזיציה ההתחלתית הרצויה. המבוגרים יותר, חמש הנשים והגבר הנוסף היחיד שהיה בקבוצה מלבד הבחור הצעיר, היו חסרי אונים ושמוטים בחלל. אחת הנשים, מאופרת בכבדות עם עגילי זהב ארוכים, החליטה ליזום, תפסה בזרועו של הגבר ומשכה אותו לצדה. האישה הגבוהה ביותר נעמדה מול סבתא ברונקה כשסימן שאלה על פניה, והשתיים הנותרות, שוות בקומתן הנמוכה: אחת בשרנית והשנייה צנומה - פנו זו אל זו באדישות כנועה כשהן מגניבות מבטים עוינים אל זאת שתפסה את הגבר.

מלכה, כך קראו לאישה הגבוהה, בת זוגה לריקוד של סבתא ברונקה, היתה רקדנית טנגו כלל לא רעה. היא הובילה את הסבתא במיומנות מקצה אחד של האולם אל משנהו, ושמרה על שיווי משקל גם כשהסבתא מעדה לפעמים. סבתא ברונקה איבדה לעתים ריכוז כשרצתה להשקיף על הזוג ההוא: הגבר וזאתי עם העגילי זהב. הם לא בדיוק רקדו אלא התגוששו. הוא נראה כמנסה להיחלץ מחיבוקה החונק, והם לא הצליחו ממש להתקדם. זוג הנשים הנמוכות ליווה אותם מקרוב. הפעם הן היו מוכנות לכל הזדמנות, לכל סימן, לגזול את הגבר מידיה. לצלילי האקורדיון של אסטור פיאצולה, בצעדים מדודים, שלוש אלמנות שחורות רחרחו את הטרף. ולטרף קראו מנחם.