לאחר שבוע עמוס קילומטרים, 85 ליתר דיוק, התעוררה הברך שלי מתרדמתה והזכירה לי, שתכניותיי אינן בהכרח מקובלות עליה. רק לפני3  חודשים יצאתי פחות או יותר מפציעת ברך שנמשכה מאז מירוץ הקפת התבור... ביום ראשון, לאחר ריצת השבת המהירה (20 ק"מ- ר' פוסט קודם), יצאתי עם השכן לריצה קלה של פתיחת שבוע, 12 ק"מ בקצב נוח. הברך החלה להשמיע את דבריה במהלך הריצה וגם לאחר מכן. למחרת- אימון טמפו- הציקו שוב הכאבים בחימום, אך נעלמו בריצה המהירה. ואז- הופיעו כאבים בהליכה ובמנוחה. נכנסתי למשטר קרח וליתר בטחון אצתי רצתי לבית המרקחת בערב החג והצטיידתי בכדורים נוגדי דלקת. יצאתי למסיבה בערב החג עם ברך חבושה בברכית עם סיליקון ובנעלי ריצה תקניות עם מידרסים, רקדתי במשך 5 שעות רצופות אבל בזהירות רבה. בעצה אחת עם המאמן הוחלט על הפוגת ריצות עד יום ששי. בינתיים שיקעתי את יגוני במכון הכושר, בעבודת משקולות מאומצת, חיזוקי רגליים וגם אימון תחליפי על הקרוס-טריינר (תחליף עלוב ביותר לריצה, לטעמי). מלאת חששות הגעתי לאימון ביום ששי בבוקר, והופתעתי כאשר בחימום לא היה זכר לכאבים בברך! במשך כל האימון כמעט ולא חשתי שום כאב, וגם אם הבליח צל- צלו של כאב קל, הוא בטל בששים. התמלאתי אופטימיות, אבל מטעמי זהירות הציע המאמן להימנע מריצה עד יום שני, היום בו אני אמורה לרוץ 34 ק"מ- פעם ראשונה...

חלפו להם יומיים, בהם שוב השקעתי בברזלים (אימוני כח, משקולות, חיזוק רגליים...) ואת ריצת השבת המסורתית החליף הקרוס-טריינר לשעה נוספת, פעמיים- שלוש ביום אני מתחברת לשקית אפונה קפואה, ומחר היום הגדול. 34 ק"מ, עוד צעד בדרך למרתון.

תחזיקו לי אצבעות, או ברכיים...