כמה הערות תרבותיות. ניסיתי, ללא הצלחה, בלי אקטואליה. התוצאות לפניכם: 

ב-"כרוניקות" של בוב דילן (הוצאת מודן) הוא מספר על הפגישה שהייתה לו עם וודי גאתרי, הגורו שלו, כשהאחרון שכב על ערש-דווי. גאתרי ביקש ממנו להביא לו סיגריות, בוב נסע להביא לו. הם היו יושבים. מדברים. אחרי כמה עמודים, לא כ"כ הרבה, מספר דילן שהוא לא פגש את גאתרי מעולם. מדהים. למה הוא עושה את זה? והוא תמיד עושה את זה. בעיני התשובה טמונה בעובדה שהוא ברח, והוא גם מרחיב על כך, מחדירה של כל מיני תמהוניים, עיתונאים ואחרים, לחייו הפרטיים. הוא לא רוצה להיות דובר של דור, לא מצפן, הוא מוזיקאי שרוצה לגדל את ילדיו בצורה שפויה. על כן, הוא המציא לעצמו אינספור ביוגרפיות. גם מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על חייו הפרטיים, אנחנו לא באמת יודעים. הכל המצאות של השקרן הגאוני הזה. יתרה מכך, יש בספר הזה כ"כ הרבה חזרות, אבל העריכה היא אינטליגנטית מספיק כדי להבין שאסור להשמיט שום פרט. אילו היה העורך "חותך" קטעים לא רק שבוב היה חותך אותו, אנחנו היינו מאבדים את החוויה הדילנית האמיתית, שהיא אסוציאטיבית כ"כ (מי שקרא את "בדרכים" של קרואק יודע מאיפה זה הגיע) שאי-אפשר לשים עליה את היד. ספר ספר. 

רון מיברג, אם בדילן עסקינן, מראיין את דניאל קריימר, שהנציח את שנותיו הראשונות של בוב. בימים אלה מוצגת התערוכה בירושלים ואני אלך, בימים הקרובים, לראות אותה. צלמים, בפסקה הבאה נעסוק בעוד אחת כזו, הם עם יקר לליבי. לא רק בגלל שאני צלם כושל ולא מוכשר, אלא גם בגלל שביכולתם לתעד מצב נפשי של בנאדם. את זה לא קבעתי אני, קבע את זה אחד המוכשרים שבהם, ריצ'רד אבדון. הם יכולים לתעד הוויה, תחושה, היסטוריה. בעיני, אמנות מדהימה. מעניין היה לקרוא את קריימר מסביר בכמה אנשים תומך בוב כלכלית. אולי זה ההסבר לכמה בוטלגים ואוספים שיצאו מהמכונה הדילנית והיו מעט לא אופיינים להחלטותיו המאוד קפדניות, קפדניות עד גבול הטירוף, של בוב. בכל מקרה, אין צורך לדאוג לו, אני מניח שיש לו איפה לשים את הראש לעת ערב. 

   הסרט-"חיים מבעד לעדשה", אודות הצלמת הדגולה אנני ליבוביץ', הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה, אך אני צפיתי בו שלא במסגרת הפסטיבל. סרט יוצא דופן בצניעותו. ליבוביץ' החלה את דרכה בעיתון חתרני בסן-פרנסיסקו "הרולינג סטון", עם מעבר המערכת לניו-יורק עברה גם היא. היום היא מגדלת בפרברי העיר הגדולה את ילדיה. היא ליוותה לאורך שנים, גם בוניטי-פייר גם ב-"סטון" את גדולי האמנים והידוענים שידע העולם. אני לא זוכר כבר מי מסביר שם שאם תגיד לניקול קידמן שהיא צריכה להצטלם היא תדחה אותך שבוע, עד שזה יהיה נוח לה. אם תגיד אנני ליבוביץ', היא תגיע אחרי שעה. ליבוביץ' קנתה לעצמה את השם הזה ביושר רב, לא רק במסע הממסטל עם ג'אגר ולהקתו, לא רק בתמונה העוצמתית של ג'ון ויוקו. האנטר תומפסון המנוח לא הגיש את הכתבה שהבטיח עם התפטרות ניקסון, הוא כנראה היה עסוק בלשתות את עצמו למוות מרוב שמחה ואנני הנציחה את המאורע הגדול בתמונות. מילאה את החסר. השער שלה מיום ההתפטרות של ניקסון הוא, בעיני, סמל תרבות אמיתי. השער ההוא, ולא רק הוא, חקק את שמה בהיכל-התהילה של העיתונות, אם יש אחד כזה. רבות הטענות כלפייה על כך שהיא מצלמת יותר מדי ידוענים, אבל זו, בעיני הגדולה שלה כצלמת, גדולתו של הצילום בכלל. למה? מישהו אמר בסרט "פעם היו לנו כוכבים, יהודי מנוחין...". פעם זה פעם. פעם היה לנו יהודי מנוחין. פעם היה לי שיער גולש ותעודת זהות. פעם. כשליבוביץ' מצלמת את אנג'לינה ג'ולי, זה ראי התקופה. זו גדולתה וזו גדולת האמנות שלה. היא מנציחה תקופה. אין בכך שום פסול. לא בג'ולי, בטח שלא באמנות העיתונאית של אנני ליבוביץ'. בפוסט אחר אני אשתדל להרחיב על בת-הזוג הלא פחות מוכשרת שלה, סוזן סונטאג שנפטרה ממחלה קשה.

הייתי אתמול (מוצ"ש) בקונצרט מיוחד של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות-השידור. בזכותו של חבר של אבי ויקטור סולומון, שהוא כנר ראשון, ישבנו אני ואבא שלי במקומות מוזמנים. ויקטור הצליח לתת לנו כרטיסים בקלות כזו, לא רק בגלל שהוא הוותיק שבכנרים והמכובד שבהם, אלא גם בגלל שהאולם היה חצי ריק. הגיע אתמול רוברט מקדאפי, אחד מחמשת הכנרים הגדולים היום בעולם. השגריר האמריקאי הגיע כדי לכבד אותו בנוכחותו והאולם חצי ריק. לא יודע לכמה יצא לראות אולם קירח, אבל במיוחד באירוע של אתמול, זה היה מביש. לא כולם אוהבים מוסיקה קלאסית, גם אני הייתי הולך לראות את פול מקרטני הרבה לפני שהייתי בא לראות את מקדאפי, אבל זה לא משנה. תרבות זו תרבות זו תרבות. תרבות של אמת, לא פסוט-מודרנה, היא תמיד איכות ומה שאיכותי שווה צפייה, האזנה וקריאה. אין בי חצי טענה לציבור הישראלי, על שאינו צובא על דלתותיה של התזמורת. אשמה רשות השידור שגובה מחירים גבוהים והופכת את המוזיקה, הממילא לא עממית הזו, לאליטיסטית. התקציב הדל של התזמורת מתחלק לשניים. חצי תרומות, חצי מדינת ישראל. לאן הולך הכסף, הלא גדול, של המנויים ורוכשי הכרטיסים? שאלה טובה. היה צריך למלא את האולם באנשים שאין להם האמצעים להגיע ולראות תרבות וזה לא פופוליזם. בשכונות העולים מבריה"מ לשעבר היו אנשים מגיעים ברגל לירושלים, ברוח שלושת הרגלים, רק כדי לראות קונצרט. היה אתמול אירוע תרבותי ומכובד, בנוכחותו של כנר בעל-שם, היה איתו ראיון באחד העיתונים הגדולים? מישהו ניסה לקדם?. לכל אחד הרני רהב שלו. אם היה, אני מוריד את הראש. התזמורת נוסעת עכשיו לסיבוב הופעות בארה"ב, ויקטור עצמו הופיע בקרנגי-הול כבר חמש פעמים. תרומה אדירה לשמה המושמץ של מדינת-ישראל. העיקר שעומר גולן משחק בליגה הבלגית הזניחה הוא מביא לנו הרבה כבוד. 

  דני גילרמן, שגרירה לשעבר של ישראל באו"ם, הופיע אתמול ב-"מועצת החכמים" וניתח את המשבר הכלכלי. אני בעד הפיקוח, הוויסות, אני חושב שזה הציל את הכלכלה העולמית מקריסה מוחלטת. כך הוא התבטא. אם לא היו מפקחים עכשיו, אם בארה"ב לא היו משתלטים על 9 בנקים, אם לא היה גורדון בראון מלאים, היה חבל עלינו. הוא הוסיף. על כן, הוא קינח בפאנץ', אני בעד דה-רגולציה. דקה של שתיקה שררה באולפן. הנוכחים חיכו שהאדון גילרמן, קפיטליסט נותן דוגמה אישית שהוא, יתקן את עצמו. ירון זליכה קטע את השקט ואמר לו שזה בדיוק הפוך. אמר גילרמן: "נו, ככה אתה מבין את ההבדל בין תיאורטי לפרקטי". אם זה לא היה עצוב, זו הייתה סאטירה מדהימה. אם נצא שנייה מנקודת הנחה שהאדון גילרמן הוא בכל זאת לא אידיוט מושלם, עובדה מתקבלת על הדעת, סיפורו הוא סיפורה של העת האחרונה. בכל סרט אמריקאי טוב, ישנה הבחורה שמתנחמת בזרועותיו של הבחור הטוב, אחרי שהחבר המתעלל שלה זרק אותה. אחרי שהמתעלל משכבר הימים קורץ לה שוב, היא חוזרת אליו. כאילו לא למדה כלום וחוזר חלילה. ככה זה אנשים כמו דני גילרמן, כמו בנימין נתניהו. היה רע? בסדר. נתחמם קצת, נתחזק, נקח ויטמנים סוציאליסטים. אחרי זה נחזור למוטב. נחזור הביתה. דפוק וזרוק. אילו רק הייתם מרימים דגל לבן ואומרים-טעינו. אשמנו, בגדנו. דני גילרמן מוכן לצאת דביל, רק כדי לא להוריד את הראש ולהגיד שהוא טעה. בעיה שלו. במחשבה שנייה, גם שלנו.

שבוע טוב.