אין אדם בעולם שיותר גרוע ממני במינגלינג. זה לא שאני ביישנית, ממש לא. כל מי שמכיר אותי יודע כמה בטחון יש לי ואיזה פה ג'ורה אני נושאת באמתחתי. אבל משום מה, בכל פעם שאני באירוע של "התעשיה" אני הופכת לסוג של הלן קלר למתקדמים.
הייתי היום באירוע בוקר אקסקלוסיבי שכלל ארוחת בוקר דשנה, תצוגת אופנה, והרבה פוצי מוצי וקוצי. סליחה על ההשתחצנות אבל הייתי ממש יפה הבוקר. השיער שלי התעורר על צד ימין, סומק קיצי וחמוד כזה שיזף לי את הלחיים והאף, אף חצ'קון לא בצבץ מתחת לקונסילר וזארה חברתי הטובה שוב עשתה את עבודתה נאמנה.
אבל כשהגעתי, הגילדות הותיקות של מביני וידעני האופנה כבר ישבו להם וליקטו שאריות של עלי רוקט וגרנולה מבין שיניהם. בעודם מחליפים סיפורי בוטוקס ומספרים של מכוני שיזוף, ישבה לה הולוגרמה חנוטה בזארה, ולגמה קפה הפוך בדממה מוחלטת תוך כדי עיון אובסיסיבי ביומן שלה על מנת להקנות לעצמה מראה של אישה עסוקה וחשובה.
אני אוהבת אופנה. אני מבינה באופנה. אני חיה אופנה. ואני כותבת על אופנה. אולי אין מאחורי טראק רקורד של שנים בתעשייה ואולי אני בסך הכל כתבת פרילאנס ולא איזו מגה עורכת במגזין נחשב, אבל עדיין, יש לי שם מקום. חייב להיות לי.
כל כך רציתי לגשת ולומר, "היי אני ליבי מנענע נעים מאוד" ואין לי מושג מה היה אותו כוח בלתי נראה וחסר כל היגיון שמנע ממני לעשות זאת. הרי מבוכה וביישנות הן ממני והלאה. אני חכמה ומעניינת ומבינה עניין ואינני נופלת מאף אחד מהנוכחים שם, אז למה? למה התנהלתי כאדם שכפאו השד?
כשקראתי וצפיתי ב"השטן לובשת פראדה" הצחיקה אותי הדרך בה עולם האופנה מתואר: נוצץ, מרהיב, יומרני, חתרני, תחרותי ואכזר. מירנדה לא הפסיקה לקרוא לאנדי "אמילי". למרות שהיא הייתה בדיוק מה הוא שמה.
אני בילי, נעים מאוד. . |