צטט: aviad77 2007-07-02 15:22:01

אלכס דה לארג' בא לנו בהפוכה

מוכר לכם השם? לא מזמן נתקלתי במאמר מעניין של אומברטו אקו המנסה לבחון דרכים להבין מה הופך סרט קאלט לכזה. ולעצם העניין, הוא לוקח את הסרט האלמותי קזבלנקה.

 

לא אכנס כאן לפרטי הניתוח אבל כן אפשט ואומר בשמו כך: כל סרט מכיל אינטרטקסטואליות (התכתבות עם טקסטים אחרים), סרט טוב מכיל אינטרטקסטואליות שלרוב מודעת לעצמה ואילו סרט פולחן משדרג זאת בהכילו אינטרטקסטואליות משובחת וכזה הוא קזבלנקה.

 

עשיתי לעצמי שעשוע אינטלקטואלי מאתגר ושאלתי את עצמי מה הופך את התפוז המכני של קובריק הגדול לסרט פולחן? האתגר: להבחין באינטרטקסטואליות בסרט ולהבין מה הופך אותה לכ"כ איכותית..יש רעיונות?

 

לקחתי שתי סצנות מרכזיות מהסרט: הראשונה, בה רואים את הגיבור וחבורתו יושבים להם בבאר הקבוע שלהם ולוגמים להם להנאתם כוס חלב בין דמויות סטאטיות ובובות מין, מתכננים להם את המהלך השטני הבא של הערב..

הסצנה השנייה: הגיבור אלכס, התגלמות כל הרוע, מוכנס למרפאה והוא מוקף רופאים ובעלי מקצוע שמטרתם להחזירו למוטב ובסדרה של שטיפות מוח הם משפיעים על הצעיר לשנות מאורחותיו (עד לסוף המר).

ראיתי אותן ופתאום זה קפץ לי: קובריק הממזר משתמש כאן בטקסטואליות 'הפוכה'! אסביר: אלכס הצעיר התמים למראה, עם ריסי הבובה ופני המלאך, דובר אנגלית רהוטה במיוחד, לבוש מגבעת ושלייקס (סמלים מוכרים למעמד הבריטי הגבוה) ושותה חלב (!) הוא עבורנו אמור להיות כליל השלמות ובפועל הוא התגלמות כל הרוע. זבנג ראשון לפרצופו של הצופה. הזבנג השני: הרופאים הבטוחים בעצמם, האחיות הרחמניות והמוסד המצוחצח שאמור לעשות עבודת קודש נאמנה מתגלה כשומר סוד מפלצתי בתוכו. זבנג מספר 2.

 

וכך כל הסרט מפרק לנו כל מוסכמה אפשרית. הטוב הופך עבורנו לרע וחוזר חלילה, ההתרוצצות בין הקטבים נעשית שוב ושוב והיא שמעבירה אותנו תהליך של בלבול וחוסר אונים. מי באמת הרע בסיפור הזה? אלכס הסאדיסט או החברה המנוכרת והלא סלחנית, שמספקת מנדט לרשויות לנקוט בכלים לא פחות אכזריים בכדי לדכא את האינדיבידואל, שונה וחריג בתוכה?

אכן גאון הקובריק הזה.

אני לא סטנלי קובריק ולא יכול לדעת מה עבר לו בראש, אבל אני רואה בסרט הזה אחת מסנוניות הפוסטמודרניזם הראשונות.

הסרט לא מזעזע בגלל האלימות שיש בו. היא אמנם מזעזעת אך אין בה כדי להפוך אותו לסרט קאלט- מקסימום לסרט אלים וגס במיוחד. מה שהופך אותו לסרט קאלט לטעמי, הוא ניפוץ המסגרות והגבולות בין רע לטוב.

הסרט גורם לצופים להזדהות עם הגיבור - האנס והרוצח, ולתעב את הרופאים שמנסים לכפות עליו שינוי. סטנלי קובריק מודע כמובן ל"היפוך הזהות" אצל הצופים. אולם איננו יודעים אם הוא מודע לעומק העניין אליו הוא מתייחס. זה מאוד מאוד דומה לסרט "רוצחים מלידה" (natural born killers) - בשניהם הזעזוע הציבורי היה מרמת האלימות ומהזדהות הצופה עם הגיבור הרוצח/קרבן הנסיבות. אולם בשניהם אנו יכולים לראות את הזיעזוע של עצם ההסכמה החברתית הבסיסית על מהו מוסרי ומה אינו. מהי ה"אמת"? האם האמת היא שהוא רוצח וסוטה ויש לרפאו בכל מחיר? או שהאמת תלוייה בנקודת הייחוס של השואל ומכאו יש להסיק (כמו שאכן עושה הצופה בסרט) שה"טיפול" שהוא עובר הוא איננו "אנושי" ולכן הרופאים הם ה"רעים"?

גם המטאפורות לאורך כל הסרט מעלות בפנינו את השאלה- האם הוא ה"טוב"או "הרע". לא על מנת שנטעה בתשובה הנכונה. לא, משום שאין תשובה נכונה - אין טוב ואין רע.

 השימוש בסמלים כגון כוס החלב נועד רק להעצים את הקונפליקט הזה ולטשטש את ההבדל בין רע לטוב - הגיבור וחבריו, בין מסע הרס ואלימות אחד למשנהו לוגמים בניחותא כוס חלב - משקה המשדר ניקיון, תמימות וטוהרה.

מה שכל כך מעניין בסרט הוא שגם מתוכו הוא בקונפליקט עם עצמו וסותר (אם כי נראה שמתוך טעמים אומנותיים ולא מתוך מודעות לעניין) את התזה המרכזית של יחסיות ה"אמת" וזאת על ידי הסצנה האחרונה בה חוזר הגיבור לעצמו ומשגל באלימות נרמזת בחורה. 

הסוף המוצג בסרט הוא סוף "טוב"- ההתעללות בגיבור הופסקה, גניבת הזהות הופסקה, והוא חזר לעצמו. כביכול אפקט אמנותי-קולנועי של בניית מתח לאורך כל הסרט עד הדקה האחרונה.

אולם, האם באמת כך?

אם נכנס למשמעות היותר עמוקה נשאל עצמנו- האם באמת זה סוף טוב?

האם באמת האמת והמוסר יחסיים ותלויים בנקודת מבטו של השואל?

אני לא כל כך בטוח...

לא השיח עם סרטים ויצירות אחרים הפכו אותו לסרט קאלט. שיח שכזה מחמיץ את הנקודה, לדעתי. הסרט הזה גרם לזעזוע הרבה יותר עמוק בקרב הצופים .זעזוע שאי אפשר לייחס אותו לאלימות הרבה, או אף לשימוש המפותח בשיח עם סרטי קולנוע אחרים.

הסרט זיעזע את "האמת" כפי שהכרנו אותה עד אז. באמצעים שונים ומרשימים גרם לנו לפקפק באמת, במוסר ובהסכמות היסודיות עליהם מבוססת החברה שלנו כחברה.

זו אולי גם הסיבה מדוע היום נער/ה שיראו את הסרט לא יזדעזעו ולא יבינו את העניין הגדול בו - בחברה הפוסט מודרנית של היום, בייחוד לאור העיסוק הרב בכך באומנות ובקולנוע, זה פשוט כבר לא ביג דיל.

נ.ב. ממליץ בחום על ספרו של גדי טאוב "המרד השפוף", ממנו למדתי הרבה.

יום טוב,

אדיר