על טבעות, עוגות ותובנות
בשבת בבוקר בדרך חזרה מההופעה של יהודית רביץ בפסטיבל התמר בים המלח, לאחר נהיגת לילה מתישה, עברתי ליד הבית שלו. הסיפור שסיפרתי לעצמי היה שזו הזדמנות טובה לקחת סוף סוף את הטבעות שלי ששכחתי אצלו ביום האהבה (נכון, אמרתי שאקח אותן ביום בו תהיה לי אהבה חדשה, אבל זה היה חזק ממני) .שמחתי על כך שהבנות מחכות לי בפסטיבל בראשית בכנרת ואהיה לחוצה בזמן וחוץ מכוס קפה, לא יהיה שם כלום.
החלטתי שאם אראה עוד רכב חונה בחנייה שלו, אמשיך בדרכי ולא אדפוק בדלת.
תחושה מוזרה עלתה בי כשנכנסתי אל הרחוב– לחשוב שפעם הרגשתי כאן כל כך בבית והייתי המאושרת בנשים.
החניה לפני הבית הייתה ריקה.
סרטים התחילו לרוץ לי במוח. לא ישן בבית ? כבר יש לו מישהי חדשה? או שאולי יצא לעבוד מוקדם ? התלבטתי אם להיכנס פשוט ולקחת את הטבעות – הרי עדיין היה לי המפתח לביתו – אבל לא הרגשתי שלמה עם מעשה כזה מה גם שלא ידעתי היכן החביא אותן.
התקשרתי אליו.
הלב שלי הלם בפראות כשחייגתי אליו – חודשיים לא דיברנו מילה וידעתי שאני עושה טעות. כשענה שמעתי את אותה הנימה בקולו שתמיד הפחידה אותי, כאילו בישרה על הקץ בינינו. תמיד התקשיתי להשלים עם צורת הדיבור הזו שלו וכשהסביר לי היכן הטבעות הקשבתי בחצי אוזן ורציתי רק לסיים את השיחה כמה שיותר מהר.
הטבעות בידי – ומפתח ביתו נשאר אצלו.החוט האחרון שחיבר ביני לבינו נפרם.
בשיחת טלפון בערב סיפר לי בין היתר שהוא מתראה עם מישהי.
חשבתי על הפרורים העלובים האלה שהיא זוכה להם. פירורים שהיו פעם שלי - עדות לעוגה טעימה שזכיתי ליהנות ממנה.
ולא, לא רוצה את הפרורים האלה כבר, וגם לא את העוגה –עוגה שאיבדה מטעמה המשובח כל כך מהר.
רבות מדי היו הפעמים בהם תקועה הייתה לי בגרון, מאיימת לחנוק אותי. בכלל לא קלה לבליעה הייתה העוגה שלו ובכל זאת – היא הייתה העוגה שלי ואהבתי אותה בטרוף. את העוגה המסכנה הזו שהצטמצמה לה והתפוררה לה – עליה לא יכולתי לוותר. את הפרורים ליקטתי ודחפתי לפה כאילו לא קיים מלבדם דבר שיזין את נישמתי ואת ליבי. כמו במעשה כשפים ליביתי בהם את האש במדורת האהבה ההולכת ודועכת והצתתי אותה כל יום מחדש - שומרת אש לתפארת נעשיתי ! תקופה כה ארוכה הסכמתי להסתפק בעוגה היבשה הזו ובדמיוני הפכה למזון מלכות. גם כשלאט לאט קטנו הפרוסות והחלו להעלות עובש, לא עלה בדעתי לזרוק אותה לפח.
וזו האמת שקשה לי לעכל היום. |
