השכן רצה להתחיל לרוץ בארבע וחצי לפנות בוקר, כלומר- צריך להתעורר בשלוש וחצי ולצאת לחוף בארבע. אני ניסיתי למשוך לכיוון חמש וחצי. התפשרנו על חמש, וסוכם שיוצאים מהבית בארבע וחצי.

תכננו מסלול שיאפשר לשכן לנטוש בכל נקודה אחרי 24 ק"מ, כשהיעד שלי- 34 ק"מ. יצאנו לדרך בחשכה, וכשהשמש זרחה כבר היו מאחורינו לא מעט קילומטרים. המשקה האיזוטוני עשה את שלו, ובקילומטרים 14-26 חשתי כיצד הרגליים נשלחות קדימה מעצמן, עד לחזרה לדרך העפר, שאילצה אותי להפסיק לבהות בים ולהתמקד באבנים שעל הקרקע, למניעת מעידות ונפילות, כאחת שפיתחה מסורת בעניין זה.

הברך הציקה מעט מדי פעם, אבל לא הפריעה ממש למהלך הריצה. אפילו בחמש בבוקר היה חם יחסית ולח, ומהר מאוד שאלתי את עצמי, מדוע הגופיה האדומה החדשה שלי, שרכשתי במחיר שערורייתי, נקראת dry fit כשהדבר האחרון שניתן לומר עליה, שהיא יבשה!

בקילומטר ה-30 שרירי הגב הזכירו קלות את קיומם, וניסיתי להגביר מהירות, אבל נסו לעשות זאת על דרך עפר רצופת בורות, מהמורות ושינויי גובה. בקילומטר ה-31 התחלתי לחוש עייפות מתגנבת לרגליים, אז הגברתי מהירות והתחלתי לדרבן את עצמי במחמאות ובשירי הלל לעצמי (השכן הסתובב בק"מ ה-25 והשלים 29 ק"מ, כך שנשארתי לבד ב-9 הק"מ האחרונים). את שני הקילומטרים האחרונים עברתי במהירות מוגברת, שירדה בכל פעם עד ללחיצה נוספת על דוושת הגז, ואז זה הסתיים.

הכל כאב פתאום. השלמתי 34 ק"מ או אולי מעט יותר מכך, מרוצה מאי פעם. כעבור כמה דקות של שחרור, מתיחות, שתיה, התגברו הכאבים בשרירי הרגליים, אבל איזה כאב מתוק!

את שתי הקומות לביתי העדפתי לטפס במעלית הפעם. ושם, במעלית, קלטתי שעברתי היום מרחק קצר רק ב-8 ק"מ ממרתון שלם. ופשוט התחלתי לבכות. משמחה.