Wed, 13 Jul 2005 11:14:11 

יהודים לא מסוממים שלי,

אוי כמה שאני מתגעגעת וכמה שאתם נדירים!!

בהמשך להרפתקאותיי מהפרק (כלומר ספר) האחרון, החלטתי שעבר מספיק זמן ושישבתי מספיק על התחת ושהגיע זמן לעדכן אתכם, אהוביי, במעלליי מהשבועיים האחרונים.

אז ככה, על 5 ימי נסיעות מפוקרה שבנפאל, לדרמסללה שבצפון הודו, אני לא אספר הרבה, לא שאין הרבה לספר, פשוט את רוב הטראומות הדחקתי ואני זוכרת רק פלאשים נבחרים בעיקר מהיומיים וחצי בהם מירי ואני נתקענו בעיירת מעבר שאין לתאר את זוועותיה ואת הגועל האנושי כמו גם ממין הזוחלים, החרקים, הירוקת ושוב- האנושי.

שם העיירה: (כינוי פורמאלי) גורקפור המזדיינת.

בעברה של מירי ישנה גם פטנה המזדיינת, אשר נתנה לנו את ההשראה לכינוי הנוכחי של גורקפור (המזדיינת). אני אחסוך בתיאורים מגעילים מחמת ההומאניות ורק אספר על בחור מקסים שפגשנו בתחנת הרכבת המזדיינת בגורקפור המזדיינת, שנראה אבוד כמעט כמונו.הוא ראה שאנחנו התיירות היחידות באיזור ופנה אלינו עם מבט מיואש ובשאלת התמצאות.

היה לנו יתרון של 3 שעות עליו וענינו לו ואז החלטתי לנחש שהוא איטלקי.

לא.הוא לא היה איטלקי.

"אני עיראקי. חוסיין, נעים מאוד. אתן ישראליות, נכון?"

כפי שנאמר: העולם מצחיק- אז צוחקים.

בשלושת הימים הבאים עד שהגענו לצפון הודו שלושתנו, גילינו שחוסיין הבונבון שלנו נולד באיראן, עם הורים מעיראק שם הוא חי חצי שנה לאחר הכיבוש האמריקאי, אבל לפניי זה חי גם בסוריה, לבנון ולוב.

אח"כ שירת בצבא ה.... שוודי (?) ואחריי הטיול יחזור ללמוד ניתוח מידע בשוודיה. 

כמתשאלת פרנואידית שכבר מחפשת סימני טיפול בתיקים ובכיסים שלו, תשאלתי אותו מספר פעמים על היותו פליט מוסלמי/ערבי שאסור לו לחזור ליותר מידי מדינות מוסלמיות/ערביות, והתברר לי שאבא שלו הוא עיתונאי עם פה גדול, ומדינות מוסלמיות/ערביות לא כ"כ אוהבות עיתונאים עם פה גדול.הוא הסביר לנו המון על העולם הערבי ועל המדינות שלו ועל התפישה של הישראלים ועל הפלשטינאים בעולם הערבי ועל האיסלם ועל עוד מלא דברים שהיו מרתקים עבורי.

כמובן שבכל פעם שהוא הלך לשאול משהו באיזה דוכן או להשתין באיזה חור והשאיר את התיק שלו איתנו לרגע, הסברתי למירי בלא כ"כ עדינות שכרגע הוא נפגש עם המפעיל שלו ע"מ לחבר את החומר נפץ שאנחנו שומרות עליו עם מערכת הפעלה וייזום שהוברחה דרך גבול פקיסטן הודו (שעוד תשמעו עליו)

האמת היא שהילד היה מותק ועודנו מותק ואני באמת אוהבת אותו.אבל ליתר ביטחון, בשנייה שהגענו לצפון הודו, אפשרנו לו ללכת לדרכו וצברנו חוויה תרבותית מקסימה. 

בקיצור הגענו להר מדהים שבו עיר בשם דרמסללה ועיירות קטנות מעליה.

העיירה הגבוהה ביותר נקראת דרמקוט והיא מקסימה ויחסית תוססת בהתחשב בזה שהיא לא מצוינת אפילו בלונלי פלנט (בניגוד לשתי העיירות האחרות.) בשתי האחרות ישנם מעט ישראלים והמון תיירים ומחירי לינה גבוהים יחסית. העיירות הן בעצם שווקים וחנויות ומסעדות ורחובות קסומים של עושר תרבותי והן צורחות על הארנק שלי להיפתח! אבל הן רועשות למדיי.

לעומת זאת, דרמקוט היא שקטה ובגובה מרשים של כ2500 מטר עם נופים מטורפים ונקראת בשם המקומיים, הישראלים ואפילו התיירים "המושבה הישראלית".

יש כאן רק ישראלים. יש כאן בית חב"ד, מסעדה בשם "הישראלית", מסעדה בשם "הכשרה" ואלף ישראלים לשרוץ בכל הנ"ל. 

למעשה כל האזור נמצא מצידו השני של  שרשרת הריי ההימלאיה (עד לא מזמן הייתי בנפאל בצד הראשון של ההימלאיה), כך שאת הנופים תוכלו רק לדמיין, או להגיע לכאן, או לראות תמונות מהמצלמה הנהדרת שלי שהעלות שלה כנראה קיצרה לי את הטיול בחודש:) 

הייחוד של האזור פה מתחלק לשניים:

הראשון הוא הקורסים, יש כאן את המרכז העולמי של ויפאסנה, כל סוגי הקורסים לבישול הודי וטיבטי, קורסים של סוגי מסאז'ים שונים, של בודהיזם, של קבלה, של כל מה שמסתיים ב"לוגיה" (נומרולוגיה, כירולוגיה וכד'), הכנת שרשראות, מדיטציות ואני לא זוכרת הכל אז נסתפק בזה כרגע ובדמיונכם גם אם תגזימו, זה עדיין לא יסתיים. 

השני הוא שלמעשה, לאחר הדיכוי הסיני המאוד אלים ואכזרי, המנהיג והאב הרוחני/ מדיני של טיבט- הדלאי לאמה, החליט לגלות עם תלמידיו ועם כל טיבטי שחפץ להצטרף לאזור הזה. כיום, עד שימי הגולה הטיבטיים יחדלו, המרכזים הרוחניים שלהם, כמו גם משכנו של הדלאי לאמה, הוא כאן בדאמסללה.הרחובות כאן בעיירות מפוצצות בהודים, תיירים וטיבטיים (שזה העם הכי מגניב שיש בערך). המראה הכי מדליק שראיתי בחיי זה נזיר טיבטי עם כל התלבושת כתום-ארגמן שלהם, עם תיק צד כתום (שיש לכולם ללימודים) ועם משקפיי שמש ואוזניות ענקיות בתכלת/אפור מטאלי הולך בשוק. זה בטח לא מצטייר מדהים, אבל אני בוהה בהם בטירוף. כמה שהם מדליקים!לפניי כשבוע חגג הדלאי לאמה יומהולדת ולקראת זה הייתה סדרת הרצאות שלו והלכתי לאחת מהן. היה מגניב (וזה עלה לי 50 אג).אגב, הדלאי לאמה אמר באחת ההזדמנויות, שהתקווה שלו עבור עמו, שאובה בין היתר מהעם היהודי שאחריי כ"כ הרבה שנות גולה שב לארצו, והוא מתפלל עבור עמו שבדומה ליהודים, יוכלו יום אחד לשוב למולדתם. אני מהמתלהבות, הא? 

בכל מקרה, כבר סיימתי קורס בישול הודי (אבל בקטנה) ואני חושבת שאם יש מישהו בעולם שידע להעריך את הבנופי שלמדתי להכין זאת דנה, אז אחותי יש למה לצפות. כמובן שאני אכין לכולם- לא לקטר! אבל דנה, את עומדת להתמוגג!ועשיתי קורס בהכנת שרשראות  מחוטים בשילוב של אבנים וכבר הכנתי 2  שרשראות, צמיד וצמיד לרגל.

ובלי שום קשר, למדתי לסרוג עם מסרגה אחת וגם בלי מסרגה בכלל.

החלטתי להתגבר על הפוביה והלכתי על פול בודי מסאז' של שעתיים וחצי!

עכשיו, מירי שמנוסה יותר במסאז'ים אומרת לי, אל תדאגי, את לא צריכה לעשות מפשעות, יש עלייך תחתונים והיא שמה עלייך מגבת וממש אין לך מה להילחץ.

כמובן שמה שמירי לא ידעה זה שחוץ מאשר סקס מלא, הבחורה הזאת עשתה לי הכל!!!!

קיבלתי מסאז' תחת על גבול החודרני! בחיי!! ואחריי שעה על הגב/תחת שלי, הייתי מטושטשת לגמריי כבר ואז היא אמרה לי בשקט ובמבטא הודי משפט שהבנתי רק בדיעבד. הגבתי בערפול אוקיי.

רק אח"כ קלטתי שהיא עושה לי גליטשות על התחת, והבנתי שמה שהיא אמרה היה

"אני אתחיל ללכת עלייך עכשיו".

האמת היא שהיה לי מסאז' מעולה, לא נורמאלי ומזה כיף!!! מפתיע אמנם, אבל נהדר. 

מחרותים אני בתקווה מתחילה 11 ימים של קורס ויפאסנה שאני רוצה לעשות מגיל 15.  אז אם כבר אני 3 דקות טיפוס מהמרכז העולמי, מה לא נעשה?-בטח נעשה :) 

עכשיו פסקה שמדברת על סמים:

אנשים אני אוהבת אתכם. נורא נורא אוהבת אתכם. אתם כולכם אנשים טובים ובוגרים ואחראיים וחכמים ואני שמחה שאתם בחיים שלי ולא סתם אני רוצה אתכם בחיים שלי ועם כל מה שיש פה אני רק יודעת לאהוב אתכם ולהעריך אתכם עוד הרבה יותר.אני אוהבת אתכם!

תמה פסקת הסמים.  

המיקום שאני בו כרגע הוא במקרה כ-6 שעות נסיעה מעיר בשם ארמיצר. לעיר הזאת יש 2 סיבות להגיע.

מקום בשם "המקדש המוזהב" והעובדה שכאן נמצא הגבול היבשתי היחיד בהודו עם פקיסטן ובכל ערב יש טקס סגירת הגבול וקיבלנו המלצות מצחקקות להגיע אליו.

הבעיה בלהגיע לארמיצר היא שזה אומר לצאת מהפסטורליה המושלמת שלי בדרמקוט אחריי כמעט שבועיים של שלווה נפשית, ולצאת שוב לעיר הודית מגעילה כשאר הערים ההודיות שמתלוות לצערי בהיתקלויות לא רצויות בהודים עירוניים.

אגב, עם כל הרצון שלי להיות אוהבת אדם ובחורה נעימה לבריות שרואה את הסיפור האמיתי של הנפש הפצועה שמאחוריי כל נשמה פחות סימפטית (על מי אני עובדת, אין לי שום רצון כזה)

אני שונאת הודים!!! 

בקיצור, מירי ואני החלטנו על מרתון שיכלול נסיעה לשם, מקדש מוזהב, גבול פקיסטן ונסיעה חזרה באותו היום, כדי שנוכל להתחמק מלישון שם כי זה יקר ומגעיל וב98% לחות עם 40 מעלות חום.

אז הגענו למסקנה שנצטרך לקום כנראה מוקדם לאוטובוס הראשון שנמצא במרחק 30 דקות הליכה ו15 דקות נסיעה אח"כ.

אגב, האוטובוס הראשון היה ב-5 בבוקר. אז, ב3:30 לפנות בוקר, אחריי 3 שעות שינה קמנו והתחלנו לרדת הר. רק אנחנו, פנסיי הראש שלנו וטפטוף מקומי של גשם. כששאלתי אותה אם היא ראתה "פרויקט המכשפה מבלייר" מירי התחרפנה עליי על זה שהזכרתי לה, אבל זה היה כל כך דומה שהייתי פשוט חייבת לציין את זה .

הגענו בסופו של דבר לאוטובוס ומצאתי את עצמי לאורך כל ה-6 שעות מביטה בהודים דוחים שנעצו בנו מבטיי זימה והרימו לי גבות אינספור. (חברה שלי נרדמה באוטובוס מקומי לאחרונה והתעוררה כאשר הרגישה הודי קטן ומסריח שמישש לה את החזה וכששם לב שהתעוררה הוא פשוט חזר למקום שלו בלי להגיב או משהו- נראה לי שזה הפריע לו שהיא הייתה עם עיניים פקוחות- אני העדפתי להימנע מהחוויה הפעם)

המקדש:

כשהגענו הלכנו ישר למקדש ואז נזכרתי שהחוויה דורשת ללכת יחפים עם עוד אלף הודים על אותה ריצפה וחובה על כולם לטבול את הרגליים קודם באותם המים המגעילים בכניסה. למירי הקרבית לא הייתה בעיה, אני היססתי, אבל החלטתי שאם שרדתי קלקולי קיבה, ג'וקים, עלוקות והודים, אני אסתדר גם עם פטריות עתידיות ברגליים.

אגב, חובה על נשים וגברים לשים שם כיסוי ראש, אז שמתי של חום מפשמינה משגעת.נראיתי כמו איראנית יחפה על גחלים!

יש צילומים- לא לדאוג. (מרחוק זה נראה כמו חיוך- אבל מקרוב זה בכי :)

מה שלא ידעתי זה שההודים הסוטים גם לא חשבו על שטיח או משטח סביר להליכה בשטח העצום בטירוף שחשוף שם לשמש היוקדת של הודו, ועד עכשיו הרגליים שלי מתקלפות מהכוויות חום.

מצד שני, המקדש המוזהב הוא מקדש שעשוי ממאות קילוגרמים של זהב טהור ונמצא במרכז בריכה משגעת שמוקפת ברצפת שיש על שטחים גדולים, לבנים ומשגעים. 

זהו בעצם מקדש סיקי. הדת הסיקית היא דת ששאובה מהמיטב של האיסלם ושל ההינדואיזם. בתמצית היא מאמינה באל אחד (ולא 108 כמו בהינדואיזם) ובקארמה ובגלגול נשמות.

במקדש היה טבח המוני מזעזע כנגד הסיקים עד כדי אי תפישה והמוזיאון לצידו מתאר את הזוועות שהיו שם בתמונות של המתים ובהמון ציורים מחרידים ממש.

האוצר של המוזיאון הוא בחור ישראלי, כך שיש שם ממש סדר דברים שמזכיר מוזיאונים של השואה.היה מרתק. 

הגבול:

היות ופקיסטן והודו הינן מדינות עוינות ששורר ביניהן מתח ותחרות מזה הרבה שנים, שתי המדינות מנסות בכל ערב להפגין עליונות בעת סגירת  הגבול בזמן השקיעה, ע"י טקס המלווה בצעידות של מספר חיילים בצורת הנפת רגליים לגובה החזה שלהם ועשיית פרצופים קשוחים עד כדי עצירות.

ובעזרת קבוצה של 50 ילדות צופים לבושות מדים כחולים שעושות קריאות לקהל שמגיב בצרחות מטורפות (סגנון כיפק היי רק בסרט הודי).

כל הקהל ישוב באמפי גדול ומהצד השני כמובן- אותו הדבר רק עם פקיסטנים ומדים שונים.

אם חס וחלילה ניתן לשמוע את הצרחות של הצד השני, הרי שיש לצרוח חזק יותר.

ההיי לייט של כל הסיפור הזה הוא כשילדת צופים מורעלת תופסת את דגל הודו ורצה כמו מטורפת לכיוון השער מנופפת בדגל פעמיים וחוזרת במנוסה מלווה בשאגות הקהל ההודי.

בשלב הזה השתעשעתי לעצמי ואמרתי למירי "עכשיו אחת אחת כל החמישים יעשו את זה". מירי צחקה.

הייתי די גאה בעצמי על הבדיחה עד שאחת אחת- כולן עשו את זה!!!

רצו לשער, נופפו בדגל פעמיים ונסו חזרה עם צרחות רמות של עידוד מההודים הסוטים הקטנים. 

זה היה מחזה משעשע ואפילו מצחיק בצורה פתטית שכזו.

עד שנמאס לנו מהילדות ומהסוטים. 

כמובן שבתוך ההמולה, הודי, דווקא לא קטן בכלל, החליט שזה יהיה נחמד להושיט יד ולתפוס/לצבוט לי את החזה הימני. בשיא הכריזה הכנסתי לו אגרוף לבטן. הוא היה מופתע. לא כאב לו כי אני לא באמת יודעת להכניס אגרופים כואבים להודים בניי 25 בגובה 1.85  מטר עם ריבועים בבטן כפי שגיליתי לצערי. אבל הבהרתי את הנקודה שלי וצרחתי עליו כמה קללות, ובניגוד למה שאני רגילה, הן גם היו באנגלית ולא בעברית, כדי שהוא כן יבין.

הוא הבין.  

זה סיפור ארוך ומייגע לתאר את החזרה ואני בשמחה אחסוך אותו מכם ואתמצט.

עד שהגענו חזרה לחדר מירי ואני היינו אחריי 3 שעות שינה,24 שעות התרוצצות, עם רגליים שרופות, באלף אחוזיי לחות כל היום, בלי להכניס כלום לפה כל היום, אחריי כמה הטרדות מיניות כל אחת ורטובות מגשם.

אני שונאת הודים. 

אבל, אחריי המון פדיקורים עצמיים, 12 שעות שינה וארוחת מלכים אחת ב"ישראלית", חזרנו לפסטורליה שלנו. 

שלשום בערב מירי נסעה לקשמיר (אני לא הצטרפתי עקב מצב בטחוני מעורער באיזור) ואני נשארתי לי כאן לעשות ויפאסנה מחרותיים.

טוב לי כרגע ולפי התוכניות שלי לשאר הודו, מתוכנן עוד המון המון טוב.אבל אני שונאת הודים! 

עם המון המון המון אהבה,

טליה.