בסוף סוכות אנחנו חוגגים את השמחה שלנו שנולדת. שמחת אורה. כל האנשים מתקשטים בדגלים ושמחים יחד איתנו. הדתיים רוקדים עם ספרי התורה לכבודך. אבל נולדתי בתשעה באב? מקשה אורה, עכשיו בת עשר, כשעוזרת לאימה לתלות את קישוטי הסוכה בבית סבה. אימה מחייכת אליה בפה מלא שיניים צחורות, חבל שנשברה לי השן מהרהרת אורה ושולחת את הלשון למלא את החלל שנפער בקדמת פיה בסוף הקיץ האחרון. היא היתה במחנה של הצופים ובגלל שתמיד היתה אמיצה יותר מכולם, 'בת בין בנים' כינה אותה אז יונתן שנמצא עכשיו באוקספורד ומסיים את לימודי המשפטים שלו וכשהוא חוזר הם מתחתנים, ככה החליטו בפעם האחרונה שנסעה להיות איתו בחופשת הסמסטר של שניהם, היא התנדבה לקפוץ ראשונה מהאומגה. אז היא חטפה את העץ בפנים. אחריה כבר היו שם כריות שבלמו את הילדים, עכשיו לא יהיה לי חיוך כמו שלה, אני דומה יותר לאבא בכל מקרה, ניחמה את עצמה. נכון, נולדת באב אבל כשהיית בת יומיים אבא גוייס באופן פתאומי לשרות מילואים וכשחזר אחרי חודש החלטנו שאם כבר דחינו את המסיבה, נחכה עוד קצת ונחגוג לך בסוף החגים. שמחת אורה זה החג שעשינו לכבודך.

יונתן התקשר אתמול ואמר שקיבל הצעה להישאר שנה נוספת כעוזר הוראה וללמד קורס במשפט עברי מודרני. הוא שוקל להיענות בחיוב ורוצה לדעת מה דעתה. זו הצעה של פעם בחיים הוא מוסיף. השתיקה שהשתררה ביניהם הופרה על ידי יונתן ששאל בקול מעושה, ילדותי, "אורה יצאה לטייל עם יונתן ביער. היא פנתה בשביל הלא-נכון ונעלמה. האם תוכלו ילדים לעזור ליונתן למצוא את אורה? אנא צבעו את אורה ושלחו אותה לאוקספורד, אנגליה, בין הפותרים נכונה יוגרל מנוי לדבר אחר". אורה המשיכה לשתוק. דמעה התגלגלה על לחיה והמליחה את שפתיה. "אני לא יודעת מה להגיד יונתן. נדבר אחר-כך". אידיוט, מלמלה לעצמה כששחזרה את השיחה בתוכה, איך יכול להיות שידיעות אחרונות יתנו מנוי לדבר אחר? הכי בעולם אהבה אורה את הציור השבועי לילד שהופיע במוסף שבעה ימים של ידיעות. היא נזכרה איך חיכתה לאבא שיחזור מהעבודה ביום שישי ויביא איתו את הגיליון החדש. גם בימים של חדשות שריתקו את ההורים לעיתון, טלביזיה הגיעה לביתם רק לאחר שהתגייסה ועברה לגור בבסיס ברמת הגולן, ואם יקרה משהו חשוב והרדיו לא יעבוד? תרצו הוריה את הקניה המפתיעה, אבל היא הבינה לבד שהיעדרה יעצים את השקט בבית ואולי דמויות קטנות בשחור לבן וקולות קנויים יפיחו בו חיים, גם אם מלאכותיים, היא היתה הראשונה שפתחה את החוברת. מתחילה תמיד מהסוף כדי לקצר את החיפוש, מוצאת את הציור השבועי לילד, מחפשת את יוסי, גלי, כלב, נעל, כובע, שפן של קוסם ועוד דברים, חפצים, בעלי חיים, ילדים ולפעמים גם אנשים שהלכו לאיבוד בתוך ריבוע קטן של נייר, צובעת אותם בדייקנות ומחזירה את החוברת בגאווה לא מוסתרת לאמה שבשעה זו, לאחר שסיימה את עבודות הבית והדליקה נרות, 'אתם יודעים שהדלקת נרות זה מנהג שקשור לפחד הקדמון של האדם מהחושך? אנחנו לא מאמינים באלוהים' היתה מדגישה בפני האורחים, פעם השכנים, פעם המורה של אורה ובעלה ובפעם אחרת דיפלומטים זרים שהביאו תמיד מתנות קטנות למזכרת, הקפידה על מנהגה למרוח לכה בצבע חציל על בהונות רגליה, המופרדות בפיסות צמר גפן שאותן שמרה האם משבוע לשבוע, מקפידה לעטוף אותן בשקית צבעונית כדי שלא לבלבל ביניהן לצמר הגפן החדש וההגייני "תשימי את העיתון על השולחן, אורה, ותביאי לי בבקשה את האצטון מהאמבטיה, שכחתי אותו שם. צבעתי בטעות את האצבע". כשחשבה על זה עכשיו אורה הבחינה שאמה שכחה את האצטון באופן קבוע, וגם חרגה מהקווים, ואולי בכלל זה היה אחד מהמשפטים הקבועים שרקמו את הקשר אמא-בת בבית. ואורה ענתה "מיד אמא, אני לא יצאתי מהקווים, דווקא" ואמא חייכה לאורה ואורה הניחה את החוברת והלכה לאמבטיה והביאה את הבקבוק שהיה מונח גבוה מעל ארון הפלסטיק שדלתותיו מראות שהיה תלוי מעל הכיור. המאמץ הפוחת להגיע לבקבוקון המחיש לאורה את צמיחתה הגופנית. יש כל מיני משפטים שהיינו אומרים בבית ועכשיו אני מבינה שהם טקס, למעשה, הוסיפה אורה בהרהוריה. משפטים של אמא כמו איך היה היום?, תקחי סוודר, קר, תקראי לאבא לאכול וגם אבא במשפטים היותר מורכבים אך טקסיים להפליא, נראה לי שיש לנו על מה לדבר אורהלה, בהבטחה לשיחה שאף פעם לא התקיימה, למשל. גם כשנסעו לשלוש שנים לאוסטרליה במסגרת עבודתו של אביה כנספח הכלכלי בקונסוליה בקנברה ביקשה, וגם קיבלה, את העיתון, באיחור של שבוע לרוב אך תמיד שמחה בו. היא אף פעם לא נסתה לזכות בפרס שהיה למיטב זכרונה ספר בהוצאת ידיעות. בטח לא דבר אחר, יונתן. אבל לא הרגישה כל חיבה כלפיו כשהטיחה בו, בתוכה, את טעותו.

יונתן היה הילד הכי בכיין בגן חובה. בחודשיים הראשונים, אולי עד חנוכה, היה נצמד לשער וממרר בבכי כשאביו השאיר אותו והלך לעבודתו. ועכשיו הוא חושב כל כך בקלות להיפרד ממני לעוד שנה המשיכה אורה להתקוטט עימו במחשבותיה. בצופים הוא היה בוכה כשבערב הגיבוש במחנה השנתי כל הגדוד היה שר לו 'יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן..' הוא היה נושך את שפתו התחתונה, מושך אותה פנימה ולוחץ בשיניים, אבל כשהגיעו ל'אוי ואבוי לו לשובב' העמדת הפנים היתה נשברת, הדמעות היו רצות על פניו והוא היה רץ  לאוהל ומצטער שהסכים, גם השנה, לצאת למחנ"ק למרות ניסיון השנים שעברו. הם התאהבו כשהדריכו ביחד את הגדוד הצעיר, בשבט שייסדו בשכונת העולים שבשולי תל אביב. הם נבחרו מבין עשרים מועמדים שהציעו עצמם לתפקיד שהיתה בו שליחות חברתית. האהבה נבנתה מלבנים קטנות של שעות הכנה של הפעילויות בצופים, לרוב בביתה ולפעמים בשבט אבל אף פעם לא בביתו, הוא אף פעם לא הסביר למה לא הזמין אותה לביתו ואורה גם לא ביקשה, בעצם היה לה נוח שיהיה איתה, בבית שלה, מוסיף חיים לשתיקה שהיתה פרוסה על המשפחה כשמיכת בטון בלתי ניתנת להסרה גם ביום קיץ חם ומה שאפשר לעשות במצב כזה זה לכווץ את עצמך כדי לנשום, הסבירה לה פעם רותי, הפסיכולוגית שלה, ומשעות ההליכה המשותפת לשם פעמיים בשבוע ומהחזרה באוטובוס בשעות הלילה המאוחרות בסוף הפעילות. פעם, אחרי שכבר גילו את אהבתם ושמחו בה, שמעו באקראי מריבה בין בני זוג שישבו לפניהם באוטובוס. הבחורה דיברה בדמעות ובקול רם חסר מודעות או אולי התחשבות, זה מה שאמא של אורה היתה אומרת על הלא מנומסת הזו שמדברת בקול באוטובוס, מזל שהיא לא גזרה גם ציפורניים ברגליים מולכם, המשיכה אימה של אורה לדבר בתוכה, על תחושת הבזבוז של החיים שלה בקשר הזה. 'אנחנו ביחד כבר כמה זמן, משה, אה? חמש שנים וחצי? ושבעה חודשים אם לדייק. אני כבר לא צעירה ואני רוצה להתחתן. איתך. ואני רוצה ילד. איתך או בלעדיך. תחליט.' ועכשיו יונתן מציע לדחות את התכניות שלהם בשנה.