שתיים ארבעים לפנות בוקר. קרררר. האוטו משייט לו ברחובות הריקים. הנסיעה הזאת ממלאת אותי. אפשר לזחול בעשרים קמ"ש, לאף אחד לא אכפת. אפילו שעברי ברדיו זה בסדר. אם רק הייתי יכולה לנסע ככה כל היום, לאט, לאט, שקועה בהרהורים, בלי אף אחד מסביב... אני נוסעת להחזיר סרט מהבלוקבסטר. בסרט, איכר צרפתי אנטיפט קנה כלה מרומניה כדי שתבשל ותנקה לו ובסוף הם מתאהבים ונהיים זוג יונים. אם הסרט לא היה זר, הוא היה אמריקאי (שלא לומר הודי) אבל הוא זר אז הוא פשוט טוב. נוגע, מרגש. אם איכר צרפתי אנטיפט יכול לאהוב מישהי שהוא קנה בכסף אז למה שאביר חלומותי לא יחכה לי בשתיים ארבעים וארבע ליד תיבות ההחזרות? הוא יחזיר איזה סרט איטלקי שאני כבר ראיתי פעמיים, הוא יאהב את הסרט כמעט כמוני. נדבר על הנופים, האנשים, הפשטות, האוכל, נתווכח מי הגיבור האמיתי. נדבר על הסרט אבל נדבר בעצם עלינו, כל שנזכור מהשיחה הערה על פפה ועמליה יהיה מבנה השפתיים וצבע העיניים. * ואז כשכבר יהיה ברור שיש פה משהו, הוא פשוט יגיד: "אז מה הטלפון שלך?" ואני פשוט אדקלם את המספר הזה שמקושר אלי וחקוק לי עמוק במוח. נאמר לילה טוב ונצפה כבר לבוקר.
*הבהרה: אביר חלומותי מסוגל הן לדון לעומק בעניניים תרבותיים והן להיות גבר גבר |