0

0 תגובות   יום שלישי, 21/10/08, 00:10

  ההיגיון אסור לו לסגת מהמחשבה על החיים הארוטיים, רק משום "שהניתוח יעקר אותם". אם כל חטאת היא ההבחנה הבוטה בין ההיגיון לרגש. זוהי תודעה כוזבת המופיעה בגילגולה המודרני כסירוס של האהבה בידי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה או הפסיכואנליזה המודרנית המדרדרות את האהבה למושג ריק. ההיגיון הפנימי של ארוס מתגלה בזהותו עם החיים ההטרוגניים, הבלתי מסופקים מצרות העין בהתמקדותה בנושא המרכזי המוטל עליה כמשימה. החיים הארוטיים חורגים לשולי המבט, לאזוריו המטושטשים של המבט. הארוס מתנגד למהלכו של הזמן ההיסטורי, כהתפתחות שניתן לאתר את מרכיביה ולתחום אותם היטב. האדם הזר פוגש באהבתו ללא ציפיות לעתיד וללא טראומות מהעבר, אלא בצלילה עזה אל ההווה המתמשך ובהתמכרות שאיננה יודעת את ה"קשר הבריא", מטשטש את האגו שלו עם אחרותו-זרותו המהותית ומגלה את האגו ההיסטורי כמחלה ממארת. האדם הארוטי הוא האדם היחיד היודע את ההווה, בניגוד לאדם העובד בתקופתנו, השקוע בעבר ובעתיד. היותו של ההווה גבול בין מה שאיננו למה שעדיין איננו קיים,  נשלל בארוס, והאדם המשתקע בהווה, אכן "חי ברגע" - הוא האדם החי. לחיות את הארוס בהווה פירושו לחיות ממש. מנגד, לחיות את המוות בעבר או בעתיד, פירושו לחיות חיים נורמטיביים לפי כלליה של החברה הבורגנית, חיים "מועילים" המתגלים ככפיית חזרה שמרנית על התכלית היצרנית - כמוות מתמשך של זמן-ההווה. עלינו לחזור אל המסקנה המרכזית של הסוריאליזם: על היצירה הארוטית להחליף את הצריכה הארוטית.
דרג את התוכן: