כן, אני יודעת שכולם מדברים על זה.

והאמת היא שמסוף השבוע שעבר, כשהתפוצצה פרשיית קצב, אני כל כך כועסת עד שאפילו לא  הצלחתי לכתוב על זה או על כל דבר אחר.

אבל הנה אני מנסה:

לעמוד עירומה ולבהות בקיר הקרמיקה הלבן, מתחת לזרם המים במקלחת. לעמוד דקות, שעות. לא להרגיש כלום, אפילו לא את שריפת המים הרותחים על הגוף. לרצות להעיף את הטינופת מהגוף, להיעלם, להימחק. כאילו שזה יעזור.

להיזכר איך הוא ניצל אותך. להיגעל ממנו אבל גם ובעיקר מעצמך. מהפאסיביות שלך. איך לא הגבת, איך לא צעקת, איך לא זזת. כמו בסרט נע עם לולאה אינסופית מסוייטת, זה חוזר אלייך לפרטי פרטים. פעם ופעם ועוד פעם.

לכעוס על עצמך, איך נכנסת לזה,איך גרמת לזה. מה יכולת לעשות אחרת. להתלבש אחרת. להתנהג איתו אחרת. אולי פיתית אותו ולא הרגשת. אולי שידרת מיניות. אולי היית יותר מדי אסרטיבית. אולי היית פחות מדי אסרטיבית. אולי ואולי ואולי. כאילו שזה יעזור.

לחשוב איך לעזאזל את מקבלת טיפת חום בכל הקור האינסופי הזה. למי את יכולה לספר. והבושה, הוי הבושה, עוטפת אותך ומשתקת אותך. ואת לבד. כל כך לבד.

ללכת למקומות הבטוחים. להשפיל מבט. להעיז לספר. בלחש. ברעד. לגמגם שזה קרה. כמה פרטים לשחרר? ואיך אפשר לדבר על זה בלי להתמוטט בבכי? להתכווץ לנקודה קטנטנה ולהתכונן לספוג. ביקורת, האשמות. גם אם זה לא נאמר במפורש, את יודעת שהם חושבים את זה. ואת יודעת שהם צודקים.

רעבק - ואחרי כל זה יש עיסקת טיעון?????????????????