שמיכה
כמעט כל מה ששלי, אוסף חפצים נוצצים, אף-אחד לא שילם עליהם באהבה או בשירים.
למעלה במרפסת שלך, כאילו שהיתה קומה מעל המציאות,
דיברנו על הבנה, מודעות, באפס בהירות;
מילים שלמות,
עקרות,
כשהשתיקה קרעה אותך לדבר,
האזנתי לך עם אוזן אחת ולשניה הייתי מנגן.
סמים ומוסיקה כמו שמיכה גדולה
ואמרת שאת רואה,
שיש לך את עצמך בכף היד,
(לא הצלחתי להאמין).
הלוואי שהיה לי את עצמי,
הלוואי שהייתי מסוגל,
לפצוע את המילים,
עד זוב דם, שאראה בהן חי.
עכשיו הסודות שלך עוזבים את גופך
במחול, בשירה, ארשת פנייך מסגירה
ועדיין, כשאני יורד קומה
אני מבין על מה כל המהומה. |