מן צעקה שכזו, לא צעקה כל כך גדולה אפילו די נעימה, שאומרת יש לי דברים להגיד אני רוצה שתקשיבו. כולנו ככה, רוצים שישמעו אותנו, שיקשיבו שיקבלו את דברינו באוזנם. כמו ילדים קטנים שמבקשים תשומת לב, זה מקסים.

נראה לי שההבדל בנינו לבין ילדים קטנים הוא שילדים קטנים לא יודעים שאנחנו מתהגים בדיוק כמוהם. פעם פחדתי להתבגר, עדיין, אבל בעיקר כי חשבתי שלהיות מבוגר זה להיות רציני, ודווקא ככל שאני יותר "גדולה" אני יותר קלילה יותר צוחקת, הרצינות לאט לאט יורדת בקטע של "הא, אז אלו החיים?!...."

אוהבת אותכם