הורות לוקחת אותך למקומות שלא חלמת להיות בהם.

היום הלכנו לטייל במקום נחמד מאוד שנקרא אוטופיה. זהו פארק סחלבים שנפתח לאחרונה בקיבוץ בחן. 

הטיול כמובן הצריך אותי לקום מוקדם, מה שאני שונא, אבל כאבא טוב ובעל צייתן החלטתי לא לעשות פרצופים.

אחרי 2 כוסות קפה חזקות הצבע חזר לי לפנים והמוח התחיל להיכנס לאיפוס.

בזכות העובדה שאשתי תחמנה אותי והעירה אותי רבע שעה לפני הזמן שביקשתי, הייתי מוכן בזמן עם כמה דקות עודף. 

אני רוצה רגע להתעכב על עניין הרבע שעה. 

כמה פעמים בחייכם עשיתם את חישוב שעות השנה שנותרו לכם?

זה לא משנה אם סתם מרחתם את הזמן, עשיתם משהו חשוב, שיחקתם, קראתם ספר, כתבתם מסמך, ראיתם סרט... תמיד מתחיל דיאלוג עם עצמנו: 

עוד חמש ורבע שעות שינה, אה, לא נורא נסתדר...

עוד 4 וחצי שעות... נו נהיה קצת עייפים לא נורא...

עוד 4 שעות שינה... נו מחר לא יום חשוב. (במרבית המקרים זה דווקא יום כן חשוב כמו החתונה שלכם, ראיון עבודה, בחינה אבל בואו לא נהיה קטנוניים.)

ואז מגיע הרגע אתם נשברים ובטוחים ששלוש ורבע שעות שינה זה קצת קצר אבל עם תפקוד מוח מינימאלי שרדתם את היום...

עכשיו תדמיינו שמעירים אתכם רבע שעה קודם?!  

העמסנו את עצמנו על האוטו ונסענו לאוטופיה. 

מצאנו חניה בקלות ואחרי תור קצר בקופות נכנסנו פנימה.

המקום הנו חממה גדולה שבה גדלים הסחלבים ואליה צמוד פארק גדול המכיל פינת ליטוף, מבוכים, חממה עם פרפרים, מכלאת כבשים, אגם ועוד פעילויות לילדים. 

בכניסה לחממה יש מעין בריכת מים. ראיתי אנשים עומדים סביבה ומצלמים בטרוף. האמת לא הבנתי למה הם מצלמים בריכת מים. אחרי דקה נפל לי האסימון והתחלתי לראות את הסחלבים הפזורים מסביב. 

תמיד שאני מגיע למקומות שבהם אנשים מצלמים אני תמיד חש כאילו יש קרב למי יש יותר גדול.

אנשים מסתובבים עם מצלמות מטורפות עם עדשות שנראות כמו מטול רקטות. מצלמות שעלו כמו תקציב שנתי של מדינה קטנה באירופה ושוקלות כמו אבי ביטר לפני הדיאטה.

עכשיו לך תוציא את המצלמה הדיגיטלית  הצוקומוקו שלך ולך תצלם. 

אבל אני לא רואה אף אחד ממטר, מה לעשות אין לי עדשה טלסקופית עם זום X 40, צילמתי כמו משוגע.  

בתור הורה חדש אתה לומד לעשות פעולות מורכבות הדורשות שני אנשים ביד אחת: לצלם, לדחוף את העגלה, להחזיק את הקטנה ביד אחת, לכוון את המצבים במצלמה, לתפוס שלוק שתייה ולנווט בין עשרות האנשים.

כנראה שהעיפות והמאמץ השכלי לבצע את הפעולות המורכבות היה גדול עלי ושנייה לאחר מכן קיבלתי החלטה דבילית להיכנס אחרי זוג החברים שלנו לתוך המבוך שנמצא בפארק עם העגלה.

להתקדם בין השיחים עם עגלה במבוך זה נחמד אבל אחרי פעם אחת או שתיים שמגיעים למבוי סתום וצריך לחזור אחורה בין השיחים עם עגלה רחבה זה לא מגניב בעליל.  

המשכנו לחממת הפרפרים בשביל להרגיע את חדוות הצילומים שלי.  

להפתעתי מרבית הפרפרים לא היו בכלל על השיחים אלא על הרשת שמכסה את  החממה.  

נכון שהשם היחיד של פרפר שאתם מכירים הוא לבנין הכרוב? 

עוד כמה צילומים ולפתע קוראים לי לבוא מהר. על הרשת נגלה לפני מחזה. צרצרים מזדיינים.

תנו לישראלים קצת סקס ומיד נוצרת אטרקציה. צילמתי ותיעדתי את האקט.

בעודי מכוון את המצלמה חלף על פני תאילנדי העובד במקום ולרגע נבהלתי שהוא לא יתלהב ויאכל אותם על הדרך כחטיף, אבל זה כנראה הדמיון החולה שלי.  

הסתובבנו עוד קצת במקום, במשתלה הצמודה למקום ויתרתי סופית על הרעיון לקנות צמח טורף וחזרנו הביתה.  

למרות העיפות נהנינו מאוד.  

ונסיים בסיפור קצר עם מוסר השכל...  

זהו סיפור שסיפרו לי ההורים שלי על משפחה ישראלית שנסעה לטיול בשוויץ, ההורים לקחו את הילדים למוזיאונים, מסעדות, ומה לא. באלפים הילדים ראו פרה מחרבנת.

שההורים חזרו ארצה שאלו את הילדים מה אתם זוכרים מהטיול?

הילדים ענו: פרה מחרבנת.

כנראה שישראלים תמיד רואים רק את החרא...   

עוד שעתיים וחצי לישון. שטויות מחר סתם יום.