נסענו ללונדון. חמש שנים תמימות עברו עלינו בלי נסיעה זוגית לחופשה. אבל הפעם הותרנו את הילדים לשישה ימים בארץ - ונסענו.

בכל השנים שחלפו, נסענו ל"סופשבוע גלילי" בראש פינה וביקרנו "בצימר רומנטי וקסום שנבנה במו ידיו של אבי/דני/שמואל". אבל איכשהוא זה לא אותו הדבר. אולי בגלל המרחק ואולי בגלל השפה. לא יודע וזה גם לא משנה לי.

לפני הנסיעה רשימה לא מבוטלת של דברים שצריך לראות. הצגה אחת ומיוזיקל אחד וטירה אחת עם מגדל אחד ומשמר אחד של מלכה אחת. ברגע האחרון קיבלנו את הספר של דני קרמן, "הולך איתך בלונדון". מעין מדריך למסתובב ברחובותיה של העיר.

 אני חושב להציע למחבר לשנות את שמו של הספר הנפלא הזה ל -"שותה איתך בלונדון". המסלולים משובצים בעשרות רבות של פאבים, המחולקים לשני סוגים כאלה שאתם מוכרחים להיכנס אליהם לשתות וכאלה ש"לא חובה" אבל ברור שתיכנסו.

משפט טיפוסי הולך כמו: "ממולכם פאב העונה לשם "הסוס המת". לא חובה להיכנס אליו. בצאתכם מהפאב, פנו ימינה במורד הרחוב...." 

 בכל מקרה, המדריך באמת מומלץ וכל מה שעשינו היה פשוט לשוטט איתו ברחובות של לונדון. מיותר לציין שלא ראינו שום הצגה והאתר היחיד שביקרנו בו היה "הבריטיש מיוזיאום". מוזיאון שאוצר בתוכו אלפי פריטי תרבות  שהאנגלים "הביאו" מהקולוניות שלהם ומעורר את השאלה האם יש להתייחס אליהם כאל בוזזים (זו דעתי) או כאל מצילים (גם זו דעתי).

 בכל מקרה היה דבר אחד שממש נדהמתי לגלות בעיר הזאת. אחרי יותר מעשר שנים יחד אני והגברת חזרנו להיות זוג רומנטי כמו שנתנו הראשונה. מתברר שמה שצריך זה  קצת זמן ביחד קצת לונדון וקצת שקט מטרדות היום יום.

מומלץ.