תכניות האוכל, בישול, קונדיטוריה ותחרויות שפים, עולות במספרן בקצב של טור גיאומטרי מזה זמן.

כאן גידי גוב הולך לאכול, שם שגב מבשל, במקום אחר אהרוני מבשל גורמה בשיתוף שפים של

מסעדות בהן זוג יכול לאכול צהריים רק ביותר משש מאות שקלים, ובדרך כלל זה הרבה יותר, כאן

עלמה קפדנית אופה עוגיות יוקרתיות ושם גיל חובב עושה שוק כשהוא לא מטייל בין מסעדות אירופאיות

שבהן מבקרים עשירי עולם.

והיכן כל זה קורה? במדינה שבה שבעה מיליון אזרחים אבל מיליון ושלש מאות אלף מתוכם מוגדרים כעניים

ומספרם עולה מדי שנה בצורה מאיימת. בין העניים האלה לפחות שלש מאות אלף ילדים. תדיר

רואים בטלוויזיה או שומעים ברדיו על ילדים רעבים ש"גנבו" לחמניות. והטיטניק שטה והדאגה לעניים

המדינה מפקירה בידי תורמים בעלי מצפון שבה ממשלה חסרת מצפון.

תכניות הטלוויזיה של בישול הגורמה הן סימפטום של אדישות חברתית כלפי החלשים שבינינו או אסקייפיזם

או שני העונשים גם יחד.