הערב יצאתי לטייל ליד ביתי שבפלורנטין. יש באזור הרבה ברים והמוני אנשים מתקהלים סביב בקבוצות. מה האנשים מחפשים שהם נפגשים עם אנשים אחרים. אם נתבונן בעולם החי לחיות אין העדפה אם להיות לבד או עם חיות אחרות.לאדם יש בברור העדפה ויש גם פתגם או אימרה נפוצה שהאדם הוא יצור חברתי , כלומר הוא מעדיף להתנהל עם אנשים נוספים מאשר לבדו. אבל תבינו מה שאנו מחפשים אצל אנשים אחרים לא נמצא, בתוך האדם עצמו לא נמצא כלום רק ריק, חלל, לעולם לא תמצאו מה שאתם מחפשים , אין שם כלום למצוא.

בתקופה שהתעניינתי בנשמות היה ברור שלאדם יש נשמה, לחיות  יש סוג של נשמה פחות מפותחת וכך הלאה לצומח יש נשמה פחות מפותחת ולדומם הכי פחות מפותחת. לחיות עוד הצלחתי להבין אך מעולם לא הבנתי איך לאבן יכולה להיות נשמה, הקושי להבין נעוץ בעובדה שאנו חושבים בצורה מבנית,כלומר כמו שבאוטו המנוע בתוך האוטו, כך באדם נשמתו או רוחו או המודעות שלו בתוך הגוף,חלל הגוף שמשמש כקופסא שבתוכה שוכנת הנשמה, עם חשיבה כזו לא פלא שקשה לתפוס איך לאבן יש נשמה הרי לכולם ברור שבתוך האבן כמה שלא נחפש לא נמצא כלום. בדיוק כך בגוף האדם אין כלום , נכון שיש איברים פיזיים אך כל איבר מורכב מאותם החלקיקים כמו האבן. בקיצור איפה נמצא המיינד או הנשמה , התשובה אין שום קשר בין המיינד לגוף הפיזי , המיינד לא נמצא לא בתוך הגוף ולא מחוצה לו , המיינד הוא לא משהו פיזי אלא מטאפיזי, כל המוח והאינטיליגנציה של גוף האדם זה קונסטרוקציה שמאפשרת את האשלייה שהמיינד בתוך הגוף, האמת היא שהגוף רק מאפשר לאינטיליגנציה להתבטא בעולם הפיזי  מבלי שהאינטיליגנציה קיימת בפיזי, זוהי הבדיחה שקשה לנו לקלוט, בגוף האדם אין כלום, לא בגופנו ולא אצל חברינו אין שם כלום, ומה שאנו מחפשים אצל הזולת ומה שמשייכים לזולת פשוט לא קיים, אהבה , רגשות , געגועים כל זה , זה המצאה של המיינד אין לזה קיום אמיתי. במציאות שלי אני לא מחפש משהו ספציפי , אני יכול לנהל שיחה עם אדם אך אני לא אחפש את השיחה. אם אנו מחפשים חברה , או מחפשים חברים, או מחפשים מפגשים , לנצח נהיו עסוקים בדברים החולפים , אנו נהנה מהמפגש ואחר כך נחווה את השעמום של הלבד ונרוץ לחפש מפגש נוסף. תמיד נתנדנד בין הביחד המרגש ללבד המשעמם, תמיד נהיה ברגעי בחולף , בסבל. רק שנבין שאנחנו לא נפרדים מהיקום כולו ואין ממשות נפרדת לבני האדם, רק אז נוכל להשתחרר מהאשלייה.