נכתב לפני 4 שנים, ובכל זאת אולי אקטואלי מתמיד...

 היא יושבת על ספסל עץ ישן ומתפורר.

היא מרגישה את כפיסי העץ הזקנים מבעד לבד הדק העוטף אותה.

למולה הרחוב התוסס בהמולת הצהריים.

אבק מתאבק מעדר פרות החוצה את הדרך.

היום חם והביל והמולת זבובים עוטפת אותה כהילה. העיקשים מבינהם מטיילים על רגלה החשופה עד לקו החצאית הכתומה שקנתה יום לפני כן בחופזה בחנות השכנה.

 כתום עושה לה טוב.

מוכר המיץ מנסה לדובב את הדמות המכונסת שלמולו. "מיץ גויאבה?" הוא שואל בשפה לא לו. היא מביטה בו בעיניים לא ממוקדות, כאילו אינה מבינה את הניגוד הפתאומי בין הדמות הכהה לשפתה שלה.

היא מנידה בראשה באיטיות ומציתה עוד סיגריה שצורבת את גרונה, השלישית בשעה האחרונה. נשימתה כבדה, לחה, עינייה שורפות.

 היא שוקעת שוב לתוך ענן אדום כהה של מחשבות.

ליד מדרגות הגהט המובילה לאגם יושב נער על עגלת הריקשה המקרטעת.

היא מבחינה בו מבעד למשקפי השמש האטומות. רק הן מפרידות בינה לבין העולם.

 למרות זאת מבטו חודר בעדם, פורם את שרוכי חולצתה הדקה, מלטף ברכות מבלבלת את גופה המזיע.

היא מביטה בו ומשתוקקת יחד עימו לטרוף את הכל, להיטלטל בעוצמות, לשאוף לתוכה, להכיל.

דמעה אחת מתגלגלת בלא מודע ונוחתת כמשקולת לרצפה המוכתמת בשלוליות עיסה מרקיבה.

היא קמה ונדמית כרוח כתומה החולפת בסערה.

כשהיא פונה לכיוון המלון היא מבחינה בשמש השותתת בשקיעה מדממת לתוך האגם.

כשהיא פוקחת את עיניה ביום שלמחרת היא מטושטשת.

השירה הבוקעת מהמקדש רומזת על השעה המאוחרת.

 חם לה.

היא נכנסת למקלחת וריח חמוץ טופח בפניה ספק מגופה ספק מקירות החדרון המתקלפים.

היא מתעלמת ופותחת בחריקה את ברז המים.

הנוזל הקריר שניתך עליה, שבדרך כלל מצמרר את גופה ברתיעה, מתקבל על ידו בברכה צרובת שמש.

היא מתנגבת בזריזות, מתלבשת ונפלטת אל הרחוב.

כדור האש בשמי הצהריים קופח על חגיגת החושים המבעבעת שנפרשת למולה.

היא מנסה לחמוק מהמבטים הסקרניים שננעצים בה.

לכל מקום שלא תלך בארץ הזו ילוו אותה המבטים. היא שונה, זרה, לעולם לא תהיה חלק מהם.

כל מילה, כל מחווה לא נעלמת מעיני המקומיים והם מוקסמים ונרתעים ממנה כאחד.

היא נבלעת לתוך סמטה שעוטפת אותה בקרירות צילה.

כאן היא יכולה להאט את צעדיה ופעימות ליבה.

היא לוגמת שתי לגימות ארוכות מהמים שבתיקה. "חמים..." היא חושבת בתסכול.

בחור שחום ממושקף בלבוש מערבי ניגש אליה. הוא מציג את עצמו באנגלית מצוחצחת ועיניים עגולות. סטודנט באוניברסיטת ורנאסי, לומד פסיכולוגיה, " אם אוכל לגזול כמה דקות מזמנך בכדי לדון בהבדלי התרבות בין ארצי לארצך?"

מבטו שואל, נעים, מתרפס.

היא מוקסמת, מתמלאת מהרוך הפתאומי, נטענת מהמחשבה על מפגשים עם אנשים משכילים ומנומסים בארץ המוטרפת הזו.

הם מתיישבים על שתי מדרגות מוצלות. רוח קרירה , מפתיעה שוטפת בגל קמצני את פניה.

שני מבוגרים בשפמים לבנים עוברים לידם, מביטים בהם בחשדנות בזווית העין.

הצעיר משפיל את מבטו למולם ומנקה את משקפיו במרץ מוגזם.

היא מבחינה בפר ענק שמגיח מאחת הסמטאות. הפר מזיז רגל אחרי רגל באיטיות כבדה.

קטנוע עוקף אותו ברעש מפויח, והפר בשלו, מודע למעמדו, צועד באצילות אפורה, קרניו זקופות וחדות, מבטו אדיש.

מראה הפר הצועד משרה בה רוגע.

היא מחייכת.

חיוכה מפורש על ידי הצעיר כהזמנה והוא פוצח בתחקיר על שמה, גילה, מקצועה, מצבה המשפחתי והיא נסחפת בשיחה ובנסיונות למצוא מילים וביטויים עד שהיא מוצאת את עצמה מונה בהתלהבות מיוזעת ובאנגלית משובשת את יתרונות ריבוי בני הזוג למיטה ואת בן שיחה מביט בה בעיניים נוצצות.

פתאום היא מסמיקה, נכלמת, נעצרת, מבולבלת, ממלמלת משהו על מפגש דחוף עם חברים ויורה את עצמה במעלה הסמטה.

היא הולכת מהר, כמעט רצה, לא מסתכלת לאחור על הצעיר וחצי תאוותו יושבים מתוסכלים על המדרגות הקרירות.

ליבה שוב פועם במהירות, מוחה דוהר "למה הייתי צריכה את זה? נו באמת, בחורה בגילי, בהודו? מה הבאתי על עצמי? מה ניסיתי להוכיח? למי? מניין חשבתי שאשאב כוחות? מהכלום שהיה לי?" היא עייפה.

אבני הכביש רותחות מבעד לכפכפי האצבע הדקים.

נחלים מלוחים דקיקים ניגרים מקצה ראשה על פניה, שורפים.

 היא מנגבת אותם בשרוול כחול.

היא אינה עוצרת. מתנשפת היא חולפת על פני בתים תכולים רבועים, על פני חנויות זעירות המקושטות בשרשראות צבעוניות של אבקות כביסה וגרגירי לעיסה משפרי עיכול, על פני נשים מחורצות היושבות בפתחי הבתים כפסלים עתיקים.

עיניה ממוקדות בנקודה בכביש של אחרי הצעד הבא.

היא אינה יודעת לאן היא הולכת, אינה יודעת בוודאות ממה היא בורחת, אבל ברור לה שהיא חייבת לזוז רחוק, מהר- מהלכלוך, הזוהמה, הרעש וההמולה.

כל הסמטאות נראות דומות בעיניה, והיא פונה אל זו ואל אחרת ללא אבחנה.

מתחת לעץ רחב היא נעצרת לבסוף, נשימתה רדודה, רגליה צורבות.

היא ממצמצת בחוזקה ולוגמת שוב מהמים. טעם חמצמץ, חלוד, ממלא את פיה. היא ממלאה את כף ידה במים ושוטפת את פניה שוב ושוב, מנסה למחות את עקבות עלבונה.

היא חושבת על הדירה הקרירה בתל אביב, על הדגים השלווים באקווריום, על הספה הלבנה- איך היתה מתפרקדת עליה בתנועה חתולית כשהיה מוזג לשניהם מיץ אשכוליות קפוא, כשהיו חוזרים מן הים.

כאן אין רוויה.

פצפוצים עדינים באוזניה. עגלת חטיפים עוברת מולה.

אש גדולה מחממת מחבת עליה נפתחים גרעיני תירס לתפרחות לבנות, ריחם המיתמר חולף לידה.

היא ממשיכה, לאן??

 הבתים הכחולים נשאים כשטיח אחד למול עיניה המעורפלות.

קול נפץ חזק מטלטל את הרחוב, היא מביטה סביבה נחרדת. "ילדים, אלו רק ילדים" מחייך רוכל כהה, ומצביע על חבורה מלוכלכת צוהלת המצטנפת מעל לחבילת נפצים.

ראשה הולם, גרונה יבש, עיניה רושפות.

היא מביטה למעלה. עיגולים שחורים מעטרים את פני השמש.

 "אני הולכת לאיבוד" היא חושבת.

כשהיתה ילדה היתה תוהה לעצמה האם "איבוד" הוא מקום אמיתי שאליו הולכים כשאין לאן ללכת.